שבע החזיתות החיצוניות שמולן מתמודדת מדינת ישראל התגמדו כולן בסוף השבוע מול החזית האחת שמאיימת עליה באמת: החזית הפנימית.

ההודעות והרמיזות של שרים בממשלה, ובראשם רה"מ בנימין נתניהו, כי לא יצייתו להוראת בג"ץ להימנע מפיטורי ראש שב"כ רונן בר עד לבירור הנושא, היו הרבה מעבר לחציית קו אדום. הן קראו תיגר על עקרון יסוד בדמוקרטיה: הציות לשלטון החוק.

אמנם רבים מהשרים מיהרו להבהיר כי לא תיפתח בישראל מלחמת אחים, אך מעשיהם ודבריהם פתחו מלחמה כזאת בפועל. הרמת היד הבוטה והמכוונת על שלטון החוק היתה הכרזת מלחמה, גם אם לא לוותה בירי חי. וכשנלווה אליה מאמץ בלתי פוסק לריסוק הדמוקרטיה - בשבוע הקרוב בקידום הדחת היועצת המשפטית לממשלה ובהצבעה על שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים - ברור מתמיד כי ישראל נלחמת כעת על דמותה, על עתידה, ועל הזכות להמשיך להיקרא "דמוקרטיה".

השלכות הרסניות

המלחמה הזאת מתנהלת בינתיים בכנסת, בכיכרות וברשתות החברתיות, אבל השלכותיה ההרסניות יגיעו במהרה למקומות קריטיים. הראשון שבהם יהיה צה"ל. בימים האחרונים היו ניצנים ראשונים של אנשי מילואים שהודיעו כי לא יתייצבו יותר לשירות. צה"ל מיהר להודיע בתגובה כי ייפרד מהם לאלתר, אבל ספק אם יוכל לעשות זאת כשהמספרים יאמירו למאות ולאלפים.

הטיעונים נגד סרבנות, שעד 7 באוקטובר החזיקו מים, לא יהיו רלוונטיים יותר - גם כי אנשי המילואים התייצבו מאז באינטנסיביות חסרת תקדים, בעוד הממשלה חזרה לסורה בריסוק הדמוקרטיה, וגם כי נציגים מובהקים של השלטון, כמו פרופ' טליה איינהורן, מצהירים בגלוי ש"המשטרה כבר לא בידיהם, הצבא כבר לא בידיהם, ושב"כ עוד מעט לא בידיהם".

איינהורן חברה בוועדה המייעצת למינויי בכירים, שעשויה להידרש לדון בעניינו של בר ובזהות מחליפו. היא גם אמו של ישראל איינהורן, שמבוקש לחקירה בחשד למעורבות בפרשת גניבת המסמכים מצה"ל, ושככל הנראה קשור גם בפרשת קטארגייט שנחקרת כעת. הפרשה הזאת, שעומדת בלב ההחלטה להדיח את בר, לא הוזכרה ביום חמישי בלילה על ידי אף אחד מהשרים שתמך בפיטוריו. מבחינתם, כך נדמה, סביר שקטאר תנהל מבצע השפעה בלשכת ראש הממשלה ותשלם למקורביו, וסביר גם שפרשה כזאת לא תיחקר.

הדרג המדיני מגמגם

נתניהו רמז בישיבת ההדחה כי בר ידע על המתקפה הצפויה ולא דיווח לו. מעבר לכך שהטענה שקרית, נתניהו טוען למעשה לבגידה מצד ראש שב"כ - ואם כך, מתבקש לתהות מדוע הוא לא פיטר אותו במשך 17 חודשי מלחמה, והניח לו להמשיך לשמור על קודש הקודשים. גם שאר הטענות שהטיח בו בישיבה ובסרטון שפרסם היו נטולות ביסוס, ובראשן הטענות שמתייחסות למו"מ לשחרור החטופים. במבחן התוצאה, הצוות בר־ברנע הביא הסכם שהשיב לישראל 33 חטופים, בעוד הצוות החדש בראשות מקורבו של נתניהו, השר רון דרמר, לא הביא דבר עד כה.

בהקשר הזה, דייק השליח האמריקני סטיב וויטקוף כשקבע שנתניהו פועל בעניין החטופים בניגוד לרצון הציבור בישראל. הוא עושה זאת גם בסוגיות נוספות, כמו בחוק הפטור מגיוס ובסירובו להקים ועדת חקירה ממלכתית - אבל סוגיית החטופים היא הקריטית ביותר. המבצע המוגבל שצה"ל פתח בו בעזה נועד מפורשות לקידום סיכויי ההסכם, אך בשעה שצה"ל ממלא את חלקו - הדרג המדיני נמנע מ"רגל משלימה" שתביא לשחרור חטופים נוספים, ומתרץ זאת בהיעדר פרטנר מצד חמאס.

המבוי הסתום הזה עשוי להוביל את צה"ל להגברת הלחימה בשבועות הקרובים, לרבות גיוס מילואים נרחב. לא ברור כיצד ניתן יהיה להכריע את חמאס כשהחטופים עדיין בעזה, והממשלה גם ממשיכה לחמוק מהשאלה מה יקרה בעזה ביום שאחרי חמאס. השאלות האלה, שמלוות את ישראל מיומה הראשון של המערכה, נותרו רלוונטיות גם היום, ולצידן המדינה מתמודדת שוב עם חזיתות פעילות בתימן, בסוריה, באיראן וביו"ש, ובסוף השבוע האחרון גם בלבנון.

שיגור הרקטות אתמול למטולה (שלא ברור מי עומד מאחוריו) היה ניסיון להצית מחדש את החזית הצפונית. ממשלת לבנון מיהרה להבהיר כי אין לה עניין בכך, ונדמה שגם חיזבאללה מתעדף שקט, אבל ישראל חייבת תשובות בעיקר לתושביה שלה, שהונחו לחזור לבתיהם בראשית החודש ושמוצאים עצמם שוב בזירת לחימה. טוב עשה צה"ל כשניצל את ההזדמנות כדי להיפרע מיעדים שנאסף לגביהם מודיעין מאז הפסקת האש. ועדיין, מי שהשלו את עצמם שהזירות מנותקות זו מזו התבדו פעם נוספת - כפי שמעידים הטילים ששוגרו מתימן בימים האחרונים.

במצב נורמלי, במדינה נורמלית, האתגרים הביטחוניים האלה היו מספקים כדי לחפש יציבות וסולידריות פנימית. ממשלת ישראל עושה את ההפך: היא מקצינה את עמדותיה ואת מעשיה, ומנצלת את הלחימה כדי לזרוע פירוד ולהעמיק שסעים. זה מתכון הרסני, שמביא את ישראל אל סף התהום ומעניק לאויביה את הניצחון.