היכן המרכז הישראלי? אין לנו בית אחר לברוח אליו

הנה אתגר אינטלקטואלי שמתכליתו התמודדות מתוך פרספקטיבה עם טירוף המערכות שהחל אוחז כאן (שוב) בכל. הבה ניסע, כל אחד ואחת מאיתנו, בזמן לאחור, אל 8 באוקטובר 2023; הזיכרון עדיין צרוב טרי, מדמם, מבעית ועוכר שלווה בקרב כולנו, אני משוכנע. ועכשיו, בואו ננסה להיות הוגנים וישרים עד העצם עם עצמנו: האם מישהו בתוכנו הישראלים היה מאמין שבחודש מארס 2025 תמצא את עצמה ישראל בעיצומה של קלחת בוערת, שסועה וקרועה מבפנים, אפילו יותר מאשר ב־6 באוקטובר? האם היה בינינו ולו אחד שהיה מעלה על דעתו שאת הסטירה המצלצלת והמטלטלת שחטפנו מידי חמאס יהיה מי שיעז לשכוח, להתעלם מהשיעור ומהמסר שהיא הכריחה את כולנו להפנים?

מלחמת הכל בכל

המסר ההוא, אתם בוודאי זוכרים: המלחמה הפנימית סיכנה את שלום הבית, גרמה לאויב לסבור (ובצדק) שאנו חלשים ופגיעים ומסוכסכים מאי פעם, ואם לא נתאחד מעל למחלוקות הקשות בינינו לטובת שמירה על הבית - אנו עלולים למצוא את עצמנו בלי בית. נכון שכולנו ידענו זאת, הכרנו בכך, ונשבענו שלעולם לא נדרדר את ארצנו למצב הזה? נדמה לי שזה מה שרובם המוחלט של הישראלים סבר.

והנה, כאילו 7 באוקטובר היה אירוע נוסף ותו לא ברשימת האירועים שמהווים עילה לקטטה פנימית, ולהמשך מלחמות היהודים סביב ביבי, מערכת המשפט, התקשורת, הדיפ־סטייט, השמאל והימין - כאילו לא נעה האדמה עצמה תחתינו ואיימה לבלוע אותנו, בחלוף 17 חודשים חזרנו לדפוס הקבוע, להתניה הפבלובית הלאומית שלנו: מלחמת הכל בכל.

פה ושם תצליח לשמוע מישהו ממלמל את המילה "אחדות", אולם הכל יבטלו אותו במין לגלוג וזלזול, כאילו הוא אחד מאותם הוזים שאינם מחוברים למציאות כאן. והעובדה ששבנו לעמדת המוצא החברתית והשבטית - כל אחד ומחנהו - ולשנאת האחים הגלויה, הבוערת, האלימה מילולית והעיוורת מרוב צדק קדוש או שנאה יוקדת - ובכן, בעיניי היא מטורפת כמעט כמו 7 באוקטובר עצמו.

הקיצוניות השתלטה

הקיצוניים השתלטו על השיח המרכזי בישראל. וזה אינו דבר חדש, כי אם תהליך מתמשך שהגיע לשיאו בשנים האחרונות. אבל לא רק כאן. אמריקה שסועה ומפולגת ונקרעת לגזרים. השיח הפנימי שם בוטה וקיצוני לא פחות מאשר כאן. מצבה של אירופה לא טוב בהרבה. גורמי קיצון חדרו ללב המיינסטרים הפוליטי בגרמניה ובהולנד ובצרפת, ותרשים הזרימה של המהלך ההיסטורי הזה מוביל רק לכיוון אחד: התנגשות.

ההבדל המהותי בינינו לבין האירופאים? אין לנו מקום אחר לברוח אליו אם נתפרק ונתפזר. אמריקה חסונה ואדירה. היא תעבור את הימים האלה, גם אם עם נזק משני משמעותי. לישראל, שמצויה בליבו של האזור האלים והמופרע ביותר בעולם כרגע, אין פריבילגיה להתפרק, להירדם על המשמר שוב, ולהיקלע לתוך סחרור פנימי הרסני נוסף. המחיר יהיה כזה שאפשר והפעם לא נצליח לעמוד בו.

היכן הרוב הציוני?

היכן המרכז הישראלי? אותו רוב ציוני מכריע, ששאלת גורלה של ישראל באמת מטרידה אותו? המיליונים שמאסו בשיח המשוגע באולפנים וברשתות ואפילו בטוקבקים למאמר הזה? אם הם לא יתעשתו, ייטלו יוזמה של ממש, וימשיכו לאפשר לקיצוניים נעדרי האחריות להמשיך ולדרדר אותנו לתהום - הסוף כמעט ידוע מראש.

אין לצפות מהפוליטיקאים לשום דבר. בטח לא מהדור הכושל הזה. אבל אם לא יקום כאן דור חדש של פעילים ועיתונאים ואנשי ציבור - המטורללים ימשיכו לנהל את האירוע. וכאשר יגיע 7 באוקטובר הבא - והפעם במהרה - לא תהיה שום סיבה להאשימם. שקט הוא רפש, אמר זאב ז׳בוטינסקי. והתכוון בדיוק לזאת - הרוב חפץ החיים שלא כופה כעת שפיות ואחריות על הקיצוניים, ימצא את עצמו משלם בריבית, לא על המילים והמעשים של הקיצוניים, כי אם על שתיקתו שלו.