הדחת ראש השב"כ: נתניהו מחפש נאמנות אישית, גם אם זה על חשבון המדינה

החלטתו של ראש הממשלה להדיח את ראש השב"כ מאיצה את הקרע הפנימי, ומקרבת את ישראל צעד נוסף אל מלחמת אזרחים.

הדחתו של רונן בר - שנתפסת בעיני תומכי נתניהו כצעד מתבקש, ובעיני מתנגדיו כמהלך נוסף של מיטוט הדמוקרטיה - מנתקת את החבל הכמעט אחרון שחיבר בין שני חלקי העם. אם לפני המלחמה הוזהרה הממשלה שישראל נחלשת ומאבדת את עוצמתה, כעת האזהרה הזאת מרצדת בעוצמה חסרת תקדים.

שנה וחצי לתוך המלחמה, ויותר משנתיים מאז קמה ממשלתו הנוכחית, מאיץ נתניהו את תהליך טיהור מוקדי הכוח בצמרת המדינה. אחרי שהצליח להיפטר מהרמטכ"ל הרצי הלוי ומשר הביטחון יואב גלנט, הגיע אתמול תורו של ראש השב"כ רונן בר, כשברקע כבר נפתחו ההליכים להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה.

עריפת ראשים קולקטיבית כזאת שמורה לרוב למשטרים טוטליטריים. ההיאחזות בדונלד טראמפ כמקור השראה היא תירוץ בלבד: הממשלה והעומד בראשה מנסים להזיז מדרכם את כל מה ומי שמפריד בינם לבין שלטון נצח. תוסיפו לזה את הסירוב למלא אחר פסיקות בית המשפט העליון (ואת המלחמה הקבועה בו), את המינויים המגמתיים, את הכספים שמועברים רק לאנשי שלומנו ואת האפליה בין דם לדם בשירות בצבא - ותקבלו מסלול ישיר לדמוקטטורה.

נתניהו טען כי עילת ההדחה היא חוסר אמון בין בר לבינו. חוסר אמון כזה שרר בין נתניהו לבין כל הרמטכ"לים, ראשי המוסד וראשי השב"כ ששירתו תחתיו בשנותיו הארוכות כראש ממשלה, ובכל זאת הוא לא שקל אפילו להדיח איש מהם. הסיבה היא שמעולם לא היה סימן שאלה למי נתונה נאמנותם: למדינת ישראל, שבשמה ולמענה הם פועלים. השוני כעת הוא שנתניהו דורש מראשי מערכת הביטחון נאמנות אישית, כתנאי להמשך כהונתם. כשהם נדרשים לבחור בין טובת המדינה לטובתו, הוא מצפה שהם יבחרו בו.

פרשת קטארגייט, שנחקרת כעת, היא הוכחה לכך. כפי שנכתב כאן אתמול, במדינה מתוקנת היה על נתניהו להוביל את החקירה, בדרישה למצותה עד תום ותוך הבטחה להרחיק מסביבתו את כל מי שנגוע בפרשה. העובדה שנתניהו נוהג ההיפך מלמדת לא רק שהוא חושש ממה שיתברר: היא מבהירה שהוא באמת ובתמים סבור שהוא וסביבתו מצויים מעל לכל חשד וחקירה. אפשר להניח שבהמשך להדחתו של בר הוא יבקש למנות ראש שב"כ שיקבור את הפרשה, בשיתוף פעולה עם מפכ"ל ומשטרה שכבר משרתים את השלטון על מלא (כפי שעולה מהחלטת הבזק שלהם לזמן את ראש השב"כ הקודם נדב ארגמן לחקירה).

הדחתו של רונן בר - לראשונה בתולדות המדינה שראש שב"כ או ארגון ביטחוני אחר מודח - תאושר בוודאי בממשלה. עם זאת, היא צפויה לעמוד בקשיים משפטיים לא מבוטלים, וממילא בר רמז שמדובר במהלך פסול. לא ברור גם מה יקרה ברחוב הישראלי: המחאה נגד הממשלה אמנם נשחקה בחודשי המלחמה הארוכים, אולם היא מקבלת כעת זריקת מרץ שלא ניתנה לה מאז הדחתו הראשונה של יואב גלנט ממשרד הביטחון במרץ 2023. גם זה מתכון להאצת תהליך הפירוד של שני חלקי ישראל: מתברר שכל מה שהושג בדמם של קורבנות ה-7 באוקטובר ושל החיילים שלחמו בקרבות הקשים בגזרות השונות, יורד כעת לטימיון.

בר צריך ללכת הביתה בגלל המחדל שקרה במשמרתו ובאחריותו, והוא הבהיר שכך יעשה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהממשלה שמפטרת אותו היא אותה הממשלה שהאסון קרה במשמרתה ובאחריותה המקבילה, שאותה היא מסרבת לקבל, ואפילו לחקור: רק אתמול דחה נתניהו את הצעת הפשרה להקים ועדת חקירה ממלכתית, והבהיר למעשה שמבחינתו האסון אינו שייך לו. העובדה שרוב העם רוצה אחרת ממנו - בעניין ועדת החקירה, בעניין החטופים, בעניין חוק ההשתמטות מגיוס - מלמדת עד כמה הממשלה התרחקה מהציבור שבחר בה, ועיסוקה היחיד הוא בשימור וביצור כוחה ושלטונה.