מרפיח ליו"ש - ובחזרה: "אחרי עזה האויב מורתע וחושב - איתם אני לא מתעסק"

בפעם הקודמת שפגשתי את מג"ד 932 סא"ל ד' זה היה בשכונת שבורה ברפיח. ד' וחייליו השאירו את השכונה כשמה, שבורה לגמרי, מחבלים חוסלו, אמל"ח התגלה מתחת למיטות ילדים, מנהרות תת קרקעיות נחשפו, הם גם השתתפו בחילוץ החטוף פרחאן קאדי.

בשבוע שעבר נפגשנו שוב, גם הפעם בזירת לחימה, הפעם קצת אחרת. מעצר שני מחבלים בכפרים סמוך לקדומים ומציאת 50 אלף דולר במזומן לרכישת אמל"ח. זו הפעולה האחרונה של ד' כמג"ד 932 יום לאחר מכן ערך טקס חילופים ועבר להכשיר את הדור הבא של לוחמי חטיבת הנח"ל.

לפני שבועיים הוא וחייליו עזבו את רצועת עזה ועברו לאיו"ש, המעבר ניכר כבר בתדריך היציאה. "אם אין סכנת חיים - לא יורים", מורה ד' לחייליו.

בשיחה בינינו הוא מסביר את ההבדל: "צריך להסביר ללוחמים שאנחנו עובדים בצורה שונה ממה שעבדנו ברצועה, שם היינו יותר אגרסיביים עם המון אש, כל העוצמה של צה"ל הייתה איתך ברחוב, פה צריך להיות מדויק. אנחנו צריכים לייצר מציאות מבצעית שונה ולהבין את המרחב שבו אנחנו פועלים, זה שונה אבל אנחנו מספיק מנוסים יש לנו לוחמים בוגרים".

ההבדל ניכר גם ברמת האדרנלין של המג"ד ואנשיו, בשכונת שבורה הם היו כמו קפיץ, דילוג בין בתים, תמרון בעומק השטח, הכנת תכניות קרב בערב והסתערות בבוקר. בין לבין היה המון לוגיסטיקה, שיחות עם חיילים ומעל הכל ריחפה סכנת חיים תמידית.

הפעילות הלילית בכפר באיו"ש נראית פתאום כמו משחק ילדים. דופקים בדלת, נכנסים, בודקים תעודת זהות, מורים לחשוד לשים נעליים, לקחת תרופות ותעודת זהות, איזוק, פלאנלית על העיניים ויוצאים. בלי קרב, בלי תפיסת מחסות. מוזר לומר - ואינשאללה שתמיד יהיה - אבל אפילו קצת משעמם.

זו פעילות בעצימות נמוכה יותר אבל לא פחות חשובה, אומר ד' אחרי המעצר הראשון ובדרך למעצר נוסף. "הוא היה בשלב התכנון. נעצר לפני שיוצא לביצוע עצמו".

זה נראה פתאום קל מאוד?

"הניסיון המבצעי של הלוחמים, קור הרוח באים לידי ביטוי. רואים את זה במהירות ובשליטה של הכוח".

אולי מאז 7 באוקטובר, ואחרי עזה, ההרתעה הישראלית התחזקה?

"בטוח. אני רואה את זה מול האויב, הם יודעים שחזרנו מעזה ואומרים לעצמם אחרי מה שהם עשו בעזה אני לא מתעסק איתם. זו מציאות אחרת".

בג'יפ הצה"לי, בין פקודה לפקודה, אנחנו מצליחים לדבר על התחושה הישראלית אחרי המראות המרגיזים מטקסי השחרור של החטופים בהם נראים לא מעט מחבלים, טויוטות ונשקים - שהעבודה בעזה לא הסתיימה.

"המחבלים האחרונים שראינו בעזה היו נערים שלא יודעים להחזיק נשק. שלחו אותם למשימות כמו העברת מזון, אספקה ותחמושת. ככל שעבר הזמן במלחמה, את המחבלים המנוסים והמשופשפים כמעט לא פגשנו".

"מה שראינו בטקסים זה מצועצע. משחק. הסתכלתי על המחבלים עם המדים המגוהצים, איך הם מחזיקים נשק – רואים שאלו אנשים שלא החזיקו נשק מעולם. זה מצטלם טוב מבחינתם ואותנו קצת מתסכל אבל אני לא קונה את זה".

"מצד שני יש שם עוד עבודה, נשארו עוד מחבלים להשמדה, יש תשתית שצריך להשמיד אותה. אנחנו מוכנים לכל תרחיש, יכולים ברגע אחד לקפל פה ולהיכנס לרצועה, אנחנו, המפקדים והלוחמים מבינים שדי ברור שנחזור לשם בקרוב".

יש דברים שהבאתם מעזה לאיו"ש?

"העבודה עם הרחפנים, שהתחילה בעזה, ממשיכה פה ומביאה תוצאות טובות. אבל הדבר הכי חשוב שהבאנו מעזה זה העמידות והחוסן של הלוחמים. לוחם היה נכנס לעזה לשבועות, לפעמים חודשים. פתאום מבצע של 24-72 שעות זה קל יותר".

"לוחם שעשה את כל רצועת עזה ברגל ועכשיו עושה משימות ביו"ש זה מדהים, זה דור הניצחון, הדור הזה בא לפתור את הבעיה הביטחונית של מדינת ישראל. הרגשתי את זה בעזה אני מרגיש את זה פה עכשיו, אין לי ספק שמדינת ישראל תיראה אחרת בזכותם".

המעצרים בוצעו, הכסף נמצא, המג"ד רושם עוד פעולה מוצלחת וזו האחרונה שלו לקראת התפקיד הבא בתפקיד הכשרות. הוא מתקשה לעזוב את חייליו ומתרגש מאוד. "זה מרגש מאד, שמחה מהולה בעצב. קשה לי לעזוב את הגדוד, זה הבית שלי, כל התקופה שעברנו בתוך הרצועה אי אפשר לתאר אותה".

מה הציבור הישראלי צריך לדעת על מה שעשיתם בעזה?

"הוא צריך לדעת שבכל מקום שהגענו - ניצחנו, הכרענו את האויב, השמדנו תת קרקע, השמדנו אויב בעל קרקע, עשינו עבדוה יסודית. נשארה עוד עבודה ואנחנו מוכנים לחזור ולסיים שם את הסיפור".