הפוליטיקה תכריע: המתווה הוא סוף הטיעון על "קץ הדמוקרטיה"

בזמן כתיבת שורות אלה, המומחים למשפט חוקתי שוב חוזרים לעטר את האולפנים, הפעם לצד הלשעברים הביטחוניים. בעולם מתוקן היינו מנתחים עד כמה המתווה החדש טוב למדינת ישראל בראי הצורך באחדות, האינטרסים לשמירה על עצמאות מערכת המשפט והרצון לאזן כוחות בין הרשות השופטת לכנסת והממשלה. אך בציניות הפושה במערכת הפוליטית, לא ההשקפה החוקתית תכריע אם המתווה יזכה להסכמה רחבה בין הקואליציה לאופוזיציה, אלא האינטרסים הפוליטיים של כל אחד מהצדדים.

שנתיים לאחר מינויו וההכרזה על רפורמה בומבסטית, יריב לוין וחבריו הניצים בקואליציה טרם הצליחו להביא הישג דל למחנה השמרני בעניין מינוי שופטים לעליון. ללא שבירת הקיפאון, לוין (תחת צו בג"ץ ובהיעדר רוב בוועדה) היה מגיע לסוף השבוע הבא כאשר השופט יצחק עמית - סדין אדום בוהק בעיניו ובעיני רבים מבוחריו - מתמנה לנשיא העליון, בזמן שנציגי הממשלה לא מצליחים למנות שום מועמד מטעמם לשיפוט בעליון.

ללוין היה אינטרס להבטיח הישג מסוים לבוחריו כ"תג מחיר" להפסד הצפוי בקרב על נשיא העליון. סער, שנחשב לסמן המתון בממשלה בעניין מערכת המשפט, החזיר לחיים את ההסכמות הישנות שלו עם לוין מלפני המלחמה, הפעם כדי למנוע את הדרישה של לוין לחזור לחוקק את חוקי הרפורמה מאשתקד אם לא תימצא פשרה.

הדילמה באופוזיציה

למעשה, לא מדובר במתווה פשרה כל עוד האופוזיציה לא הסכימה ולא העבירה את הערותיה. ב"יש עתיד" ובמחנה הממלכתי מתחולל קרב מוחות פוליטיים לצד למידת המתווה לעומק. יאיר גולן כבר התבטא במהירות נגד המתווה. בוחריו הם הגרעין הקשה של המחאה נגד הממשלה ואין סיכוי שיסכים להפגין שמץ של פשרנות בעניין תוך שהוא מטפח את הדמות הלוחמנית של המחנה. לפיד, כראש האופוזיציה, במילכוד: אם ייצא פשרן הוא עשוי לדמם מנדטים שמאלה, אם ייצא סרבן הוא עשוי לדמם מנדטים לגנץ או לבנט.

מעבר לשיקולי מנדטים אין ללפיד אינטרס לפתור לקואליציה את אחת הבעיות הגדולות שלה. הסוגיה המשפטית גורמת להם לאבד אנשים שנרתעים מהשינויים שהממשלה מקדמת, ומאידך מעוררת את המחנה של לפיד להיאבק. פתרון לבעיה והורדתה מסדר היום היא בניגוד לאינטרס של האופוזיציה.

אצל גנץ הדילמה מעט שונה. אם יסכים לפשרה, שוב יגרוף ביקורת על כך שהוא משמש תמיד גלגל הצלה לממשלת נתניהו. מנגד יש ציבור שגומל לו על כך בסקרים, כאשר בכל פעם הוא פועל למען האחדות, גישת "אני חייל של המדינה" כהגדרתו. יהיה מי שיעריך גם את הסכמתו למתווה שיסיים את המחלוקת המשפטית, מהלך זה גם יבדל אותו מלפיד. באשר לליברמן, הוא לא מתנגד לחלק מהתוכן אך תקף את הנושא עצמו, או במילים אחרות - הוא אף פעם לא מתנדב לסייע לממשלת נתניהו.

לחזור לגודל הטבעי

אך לצד הניתוח הפוליטי, העובדה שכל השינוי המוצע יחול רק מהכנסת הבאה, שומטת את הקרקע תחת החשש הקמאי של חלקים בציבור הליברלי מ"קץ הדמוקרטיה" או מ"מבוא לדיקטטורה". השינוי לא ישרת את הממשלה הנוכחית, כך שלא מדובר במחטף או בהפיכה.

נכון, המתווה לא חף מחסרונות של פוליטיזציה, אך האירוע הזה חוזר לגודלו הטבעי - במאבק בין גישות משפטיות שונות. למעשה, בבחירות הבאות הציבור יבחר את נציגיו כאשר הוא יודע כי המשמעות היא גם אשרור של ההצעה בוועדה לבחירת שופטים. אם תיבחר ממשלה עם רוב ליברלי, היא תשנה את החוק. העם יחליט וייתר את המשפט "איש לא הצביע בבחירות על הפיכה משטרית".

באשר לחוק יסוד: חקיקה, עדיין אין מתווה של ממש אלא רק עקרונות אותם יש להתוות בשיח ישיר עם האופוזיציה, או אולי רק בממשלת אחדות לאומית שתזכה לאמון רחב. אמנם לכאורה חזרנו לדון בענייני 6 באוקטובר, אך התקווה היא כי שכולנו מבינים את ההכרח של ויתורים ופשרות שיש לעשות כדי להימנע מקרע בעם.