חקיקה לחוד, מציאות לחוד: כך נגרום לחרדים לרצות להתגייס

סף הגירוי הישראלי לאירועים היסטוריים עלה ב־15 החודשים האחרונים. מראות קשים, חטופים, שכול, מלחמת קיום, מבצעים צבאיים מרהיבים, חילופי שלטון, חות'ים מציקים, מה לא. קשה לשייך את המונח "היסטוריה" לכל אירוע, ועדיין: השבוע הבא יהיה גורלי, היסטורי, בכל הקשור לסוגיית גיוס החרדים.

אחרי אינספור אולטימטומים, הבטחות לחרדים ושעות רבות של עבודה, בשבוע הקרוב יונח חוק גיוס חרדים - וכמעט במקביל, תצא לדרך ביום ראשון גם חטיבת "החשמונאים" המותאמת לחרדים (ראו למטה). על פניו, זה אמור להיות פשוט וקל: החוק ידרוש את גיוס החרדים, החטיבה החרדית תקלוט אותם.

במצב נורמלי, וכמתבקש אחרי אירועי 7 באוקטובר, "גיוס לכולם" לא היה אמור להיות סיסמה פוליטית אלא חובה הגיונית, קריאה לעזרה, ויותר מכך - מצווה גדולה. לפי נתוני צה"ל שפורסמו אתמול, כמעט 900 חיילים נפלו עד כה במלחמה, אלפי חיילים נפצעו, שבע חזיתות פעילות, מילואימניקים נקרעו. חייבים עזרה.

אלא שהדבר האחרון שאפשר להגיד על סוגיית הגיוס היא "פשוט וקל". ספק אם יש סוגיה כל כך מורכבת מבחינה פוליטית, חברתית, ערכית ומוסרית. אפשר לקבל את טענות הממשלה על כך ששינוי שהתקבע במשך 75 שנה לא עושים ביום אחד, ועל כן צריך ללכת במדרג, ולכן צריך לנסח חוק.

משחקים במספרים

המצדדים בחוק המתגבש, ובראשם שר הביטחון ישראל כ"ץ, יטענו כי מעולם לא היה חוק גיוס עם מספרים כל כך משמעותיים. הם צודקים. חוקים שנחקקו בעבר דיברו על מחזורי גיוס של 1,200, 1,800 חרדים והלאה. עכשיו מדברים על 4,800 בתור התחלה, ועל עלייה מתמדת עד למספרים גבוהים. אבל - וזה אבל גדול - הכל תלוי בפרטים הקטנים שאליהם צריך לשים לב:

ראשית, מספר המגויסים: האם המספר יהיה מתוך "מחזור גיוס" השווה 14 אלף איש, או מתוך סך כל מקבלי פטור "תורתו אומנותו" (בגילים 18 עד 26) השווה ליותר מ־100 אלף איש.

שנית, מכסות או יעדים: ב"מכסות" נקבע רף של לומדי התורה, והשאר חייבים בגיוס. ב"יעדים" מקבלים כל בחורי הישיבות פטור, אך המגזר החרדי צריך לעמוד ביעדים שייקבעו. החרדים מתנגדים ל"מכסות".

ושלישית, הסנקציות: האם הן יהיו אישיות על כל אחד ואחד או כלליות על מגזר, האם כלכליות או פליליות.

בשפה חרדית

גם אם יחוקק חוק גיוס, וגם אם יקרה הבלתי ייאמן והוא יעבור את התלאות הצפויות לו אצל ח"כ יולי אדלשטיין בוועדת חוץ וביטחון, דרך הכנסת, היועמ"שית ובג"ץ - ספק רב אם בסופו של תהליך הוא יביא את החרדים לבקו"ם: חקיקה לחוד, מציאות לחוד.

כי האירוע לא מתרחש בכנסת, אלא בציבור החרדי. הצבא צריך לוחמים, וכדי להפוך ללוחם צריך לרצות את זה. קשה להכריח אנשים, שלא קשורים לעולם הזה, להתעורר יום אחד ולקפץ בין ג'בלאות, לישון בשטח, לעבור מסעות של עשרות קילומטרים ולהילחם.

זה לא בשפה החרדית, לא באורח חייהם. כדי לגרום למישהו לרצות להילחם צריך להתחיל במערכת החינוך, בחיבור לציונות ולארץ, בלחץ חברתי להגיע לסיירות, כפי שקורה אצל אנשי הציונות הדתית. כשזה לא שם, גם אם המדינה חוקקה, היועמ"שית אישרה והצבא הקים בסיס חרדי למהדרין - זה לא יקרה.

הפתרון טמון בעולם הכלכלי. כפי שנכתב מעל עיתון זה פעמים רבות: "הכל למשרת, אפס למשתמט". המשרתים יקבלו הרבה יותר, המשתמטים - חרדים, ערבים, דתיים או חילונים - לא יקבלו כלום. זה גם יעשה צדק חברתי ראוי עם המילואימניקים הנאנקים תחת הנטל, וגם ידרבן את המשתמטים להשתתף במאמץ.