צה"ל זקוק לחרדים, אין מצווה להשתמט

ערב חג סוכות, וחברה שלי שירי מסמסת לי: נעם קיבל שוב צו 8, חודשיים בעזה. נעם - בעלה, בן 48, שהספיק השנה להיות ארבעה חודשים בלחימה בעזה בתפקידו כסמג״ד, וחודשיים נוספים ביו״ש - קיבל שוב צו 8 לחודשיים נוספים בעזה. נעם נקרע מהחיים שלו, משלושת הילדים שלו ושל שירי, ואת הצו הוא מקבל ערב החג.

שירי חיה כבר שנה בניהול הדאגות של כל המשפחה, נדרכת מכל שמועה בווטסאפ, רואה כל הצהרה של הגרי, חיה בחרדה תמידית. בן דוד שלי עומר, בן 44 נשוי לאיריס, עצמאי עם שלושה ילדים, אחרי 170 ימי מילואים קיבל שוב צו שמונה לעוד חודשיים תעסוקה ביו"ש, הוא עכשיו בשומרון.

כן, זו ״הפרעה״ לחיים של נעם ושירי ועומר ואיריס. מלחמה היא הפרעה לחיים של כל אדם משרת במדינה הזאת, הלוואי ולא היינו נדרשים לה. ונעם ושירי ועומר ואיריס יכילו את ״ההפרעה״ הזו לשגרת חייהם, כי הם מבינים את כובד המשא ואת המשמעות של הגנה על המדינה. אולם, מתברר, שבעת מלחמה קיומית שכזו בה כולנו מבינים את כובד המשא המוטל על כתפי המשרתים - יש פוליטיקאים שסבורים שיש כאלה שאסור בתכלית האיסור להפריע להם.

אי אפשר ככה יותר, דבר שברור לכל ציוני חפץ חיים נדמה לאותה הנהגה רוחנית או פוליטית כאיזו מהמורה שיש לפתור בתרגיל פרלמנטרי על מנת להמשיך ולהנציח עיוות מוסרי ממעלה ראשונה, שהוא גם עיוות של היהדות. אסור, פשוט אסור לחוקק את חוק ההשתמטות. הציבור הציוני לא יסלח למי שיתן יד למהלך הזה.

ניתוק, בוז וניכור כלפי הציבור הציוני

כל אחד ואחת מאיתנו הושפעו בצורה כזו או אחרת מטבח 7 באוקטובר, ואני - שהתנגדתי להתנתקות, שסברתי שהבריחה מלבנון היא טעות, שעודני מתנגדת בכל ליבי לרעיון של הקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל - בהחלט התחזקתי בדעתי בנוגע לנושאים הללו, אבל בהיותי גם מי שהובילה את נסיונות ההידברות ואת החקיקה בנושא גיוס החרדים לצבא - שיניתי את דעתי בנושא זה, והתאכזבתי קשות מהייצוג הפוליטי שלהם, שפשוט מסרב להתעלות לגודל השעה, ומפגין ניתוק, בוז וניכור כלפי הציבור הציוני המשרת, שמקריב את חייו (בכל המובנים) במלחמת הקיום של מדינת ישראל.

אני מודה, לא תמיד חשבתי ככה. ראשית, אני באמת מאמינה שיש ערך בלימוד תורה במדינה יהודית, ומי שלומד ברצינות מבוקר עד לילה שימשיך לעשות זאת, ושנית, סברתי שאת השינוי הנדרש בחברה החרדית ניתן לבצע בהידברות, בהסכמות מול ההנהגה החרדית, ולמען האמת גם קיוויתי ש״הזמן יעשה את שלו״. לפני שבעה באוקטובר גם חשבתי שהכי טוב לתת לחרדים פטור מגיוס בגיל 21 ושילכו ללמוד מקצוע ולעבוד, ושהצבא יכול להסתדר בלי מי שמתבלבלים לחשוב שהגנה על המולדת בשירות צבאי היא נטל ולא זכות.

אבל הטבח הנורא והמלחמה שפרצה בעקבותיו ניפצה את קונספציית הצבא הקטן והחכם, אנחנו צריכים צבא גדול, שיהיה פרוס לאורך כל גבולות המדינה, ולכן מובן כעת יותר מאי פעם שאנחנו זקוקים לציבור החרדי, שיש לו גם מה לתרום, ושאחרי שנה שלמה של מלחמה (שלא הסתיימה) המילואימניקים קורסים תחת הנטל.

המלחמה הזו מתנהלת כבר למעלה משנה, אם את הבן שלי וחבריו אפשר היה להוציא מהטירונות לאבטחת יישובים ביו"ש כשרובם אחרי פחות מחודשיים בצבא! תחשבו כמה החרדים יכלו לתרום אם היו מתייצבים מיד ואומרים הנני.

אי אפשר לתקן את העיוות הזה בתכסיסים חקיקתיים

כמי שהובילה שלל ניסיונות הידברות ואת החקיקה בנושא בשנת 2014 אני קובעת, כעבור עשר שנים: הניסוי נכשל. אי אפשר לתקן את העיוות הזה בשלל תכסיסים חקיקתיים, אי אפשר יותר לחכות לשינויים אורגניים. אחוזי הגיוס לא עלו, בדיוק ההיפך, הם ירדו (בשנת 2023 התגייסו כ-1,200 חרדים מתוך מחזור גיוס של 12,000 - אותו מספר מתגייסים כמו בשנת 2014, רק שאז מחזור הגיוס היה 8000 בלבד). אם היתה בי בעבר איזושהי אופטימיות, וקיוויתי שמלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל תגרום לחברה החרדית לערוך שינוי - הרי שהראיונות המחוצפים והמזלזלים של המנהיגות הפוליטית הוכיחו וביתר שאת שמדובר בתקוות שווא.

אינני יודעת מה יכלול לבסוף החוק שאמור להיות מובא בחיפזון בשבועות הקרובים, אבל ברור מההצהרות חסרות הבושה של הפוליטיקאים החרדים כי כל חוק שהקואליציה תחוקק יהווה רק כלי להשתמטות. הטענות בדבר ״צרכי הצבא״ בכ-3,000 מתגייסים בלבד הן אחיזת עיניים, משום שאותן מכסות לא רלוונטיות, אלא מה קורה במצב בו הציבור החרדי לא יעמוד באותן מכסות, ועל פי הטיוטות השונות לחוק ההשתמטות המתגבש - מסתבר שלא יקרה לאותם משתמטים דבר.

לכן, ובהינתן העמדה הבלתי מתפשרת של ההנהגה החרדית, אני סבורה שהדבר הנכון הוא פשוט לא לחוקק חוק השתמטות, לשלוח צווים ולגייס כמה שיותר בתקווה שיגיעו לעשרות אחוזים. בתוך כך, יש להשית סנקציות כלכליות (שלילת הטבות כמו מחיר למשתכן, הנחה בארנונה, סבסוד מעונות, מלגת אברך ועוד) על אלה שיסרבו לקחת חלק במלחמת המצווה הזו (סנקציות שכאלה צריכות להיות מושתות על כל אדם שיכול אך מסרב לשרת, ללא קשר למגזר אליו הוא משתייך).

כמובן שכל זה לא מוריד מהקרבתם של אותם משרתים נפלאים בני הציבור החרדי, שלצערי הם יוצאים מהכלל שאינם מעידים עליו. וזה גם לא סותר את פעילותם המבורכת של ארגוני החסד וההצלה שבהם מתנדבים רבים מהציבור החרדי, שירות צבאי הוא מצווה לא פחות חשובה ובתקופה שאנחנו מצויים בה מדובר בצורך קיומי ממש שמבטא גם ערבות הדדית כלפי אחיהם שנמצאים רוב השנה האחרונה רחוק מהבית, מהמשפחה, מהעבודה ומהשגרה - יש למעמסה הזו מחיר כבד בכל תחום, לא ייתכן שלא לחלוק אותה. אין שום מצווה להשתמט.

מכשירים סרבנות ממוסדת

ואין מחפירה מהפניית העורף של אלה שמנכסים לעצמם את המגזר הדתי לאומי ברגע אמת שכזה. מילואימניקים שעזבו הכל כדי להתגייס למלחמה נאלצים לראות את הייצוג הפוליטי שלהם לוקח חלק בקידום החוק הנורא הזה. חרפה לאומית. בנימה אישית, לא ייאמן כיצד אלה שתבעו בעלות על ערכי הימין וקראו לי ״תומכת טרור״ על בסיס שקרים מוחלטים הנוגעים לתקצוב רשויות בחברה הערבית, מעתירים תקציבי עתק לתחזוק אירוע פוסט-ציוני מטריד ומסוכן בעיצומה של מלחמה, מכשירים סרבנות ממוסדת, על גבם הדואב של המילואימניקים.

דבר נוסף: לפעמים מנהיגים מהציבור החרדי מתבטאים בצורה מזלזלת כלפי הציבור הדתי לאומי, כשלמעשה הם טוענים שהם אינם לומדי תורה רציניים. אלה אמירות מקוממות ובעיקר מכאיבות. כמי שייצגה את הציבור הזה שנים רבות, אני יכולה להעיד שאין שקר גדול מזה. עם ישראל כולו נחשף, לצערי, לאחוזי הנופלים הגדול מקרב הציבור הזה ומקרב בוגרי ישיבות ההסדר, הישיבות הגבוהות והמכינות, שרובם הגדול עושה מילואים שנים רבות.

השבוע הייתי בשבעה של איתי פוגל ז"ל, תלמיד חכם שלמד בישיבה הגבוהה מעלה אליהו בת"א ורצה לחזור ללמוד בה אחרי השחרור. לפני 42 יום הייתי בשבעה של בן דודו, אלקנה נבון ז"ל. סבא אברי וסבתא דליה שכלו שני נכדים. כשהגעתי לשבעה של איתי, סבתא דליה ראתה אותי ופרצה בבכי, היא שאלה בצדק איך זה שהיא רואה אותי פעמיים, ואח״כ הוסיפה - אבל אנחנו חזקים, נתמודד. כי זה החינוך שמקבלים בבתים של הציבור הדתי לאומי, לצד ערך לימוד התורה, הציבור הזה סופג גם ערכים של תרומה למדינה ושמירה על הארץ. הציבור החרדי סופג מילדות רק את ערך לימוד התורה, לכן חיילים נחשבים סוג ב כשמגיעים לשידוך ולכן בעיית המוטיבציה במגזר החרדי כל כך גדולה. הכל מתחיל מהחינוך.

גם אותם מנהיגי ציבור יודעים שלא כל החרדים מקדישים את כל-כולם ללימוד תורה –זה קשה מאד, זה לא מתאים לכל אחד, ולפחות 50% לא עושים זאת ויכולים להתגייס לצה״ל. בשעת מלחמה, וכשהמדינה צריכה את האנשים, אי אפשר להתחבא מאחורי הסטנדר. אלא שאפילו לקרוא לאותם אלה שלא מסוגלים להקדיש את יומם ללימוד תורה להתגייס, ההנהגה החרדית מסרבת.

ובכן, את מה שפוליטיקאים לא מוכנים לעשות, הציבור חייב לעשות: לא להסתפק בטריקים, לא להסתפק בסיסמאות, ולא לאפשר שום תרגיל שינציח את העוול הזה. הגיע הזמן לשינוי.