הימים הם ימי תחושות מעורבות. חג וחול, עצב ושמחות, כאב וגאווה. גם שרי הממשלה היו אמש בתחושות מעורבות: קשה לומר "לא" ליום אבל על האירוע הנורא שהתרחש ב־7 באוקטובר, אי אפשר לצאת נגד כוונה לכאוב את הכאב של רבים כל כך.

מצד שני, חלק מהשרים לא הבינו מדוע צריך עוד יום רשמי, אחרי יממת הזיכרון הקשה מנשוא שצוינה כאן לפני ימים ספורים.

קשה לומר שיום אבל על 7 באוקטובר הוא מיותר, בטח כשבמדינת ישראל יש אלפי אנשים - משפחות נרצחי הנובה, הקיבוצים והערים, נופלי הקרבות והלוחמים - שעבורם כל יום מאז הוא יום אבל. ועדיין, חלק מהשרים כמו סער, שיקלי וחיים כץ, ולא מעט אזרחים, חושבים שיום האבל שאושר אתמול בממשלה הוא מיותר, או לפחות יוצר כפילות לא הכרחית. חלקם תוהים אם בסך הכל זו לא עוד מנת תשומת לב עבור השרה רגב.

לשרת התחבורה, שאחראית גם לטקסים ולסמלים, יש הסבר לקביעת יום האבל הנוסף, אשר אמור להתקיים בעוד שבועיים. לדבריה, במדינת ישראל מציינים ימי אבל לאומיים בתאריך עברי. זה נכון. קשה גם להתעלם מהמוני משפחות מסורתיות או דתיות שחיות לפי לוח השנה העברי, ובמדינה יהודית אך טבעי שזה יצוין בתאריך העברי. בכלל, קשה לראות את התאריך העברי עובר תוך התעלמות של המדינה.

לדברי אנשיה של השרה, כפילות הימים היא רק השנה. בשנים הבאות ייקבע יום אחד, והוא צריך להיות בתאריך העברי. הדבר יביא בשנים הקרובות לדילמה קשה יותר: התאריך 7 באוקטובר נחרט, עמוק, צורב, קשה. ספק אם אי־פעם "חרבות ברזל" או "טבח שמחת תורה" יעברו לשימוש שגור בפה. אפילו אחד מבכירי הרבנים החרדים, הרחוקים שנות דור מהתאריכים הלועזיים, התנצל על קיום כינוס באותו היום שבו רוב המדינה מתכנסת לאבל נוראי.

דרושה: הרמת מורל

כך או אחרת, ניתן היה לוותר לפחות השנה על יום אבל נוסף. יום שבו נסגרים העסקים הוא יום של הפסד משמעותי למשק - שבשנת מלחמה זקוק לכל יום של פעילות. ובכלל, אם יום כזה הוא כל כך חשוב, למה לא דובר בו כלל בשבועות האחרונים?

בד בבד, יש רבים בישראל שדווקא בתקופה הזאת זקוקים להרמת המורל הלאומי. בשנה האחרונה אין בישראל כמעט יום שבו משפחה לא יושבת שבעה על בן משפחה שנפל בקרב או שנרצח מפגיעת טיל בצפון או בפיגוע ארור נוסף. אבל יש מדי יום, חשוב לציין, גם עוז וניצחון.

משפחות מפורום הגבורה, שבניהן נפלו בלחימה ב־7 באוקטובר, יצאו בקריאה לממשלה שלא להכתיר את היום כיום אבל בלבד, אלא כיום שבו יורדו הדגלים לחצי התורן, אך בסיומו יעלו בגאון - כמו ביום הזיכרון וביום העצמאות.

"ביום שבו נפלו חומות ההגנה", הצהירו המשפחות, "קמו אריות להציל את כבודנו הלאומי. בנינו, שנפלו בקרב, הפכו לסמל הגבורה והמסירות של העם היהודי. אנו, הוריהם, מסרבים לשקוע באבל מתמשך. במקום זאת אנו קוראים להפוך את יום זיכרונם ליום של עוצמה לאומית, המשלב זיכרון עם תקווה, כאב עם גאווה וצמיחה. מדם בנינו צמחה מורשת של אומץ, ערכים, תורה מפוארת".

מעבר לכל, בעיקר הגיע הזמן להפסיק להתנהג כמו "שכונה" ולהודיע על יום אבל לאומי שבועיים לפני מועד קיומו. את ציון 7 באוקטובר צריכה מדינת ישראל לעצב באופן מסודר, בעבודת מטה ובדיונים רציניים - מה יהיה התאריך, איך זה ייראה.

ובעיקר, על ישראל לנהל את זה מספיק זמן מראש ולהגיע לשם בצורה מכובדת וראויה.