שותף לקומבינה פוליטית לא ראוי להיות שר ביטחון בעת מלחמה

האמת צריכה להיאמר: אדם שעומד לתת ידו לקומבינה פוליטית שעומדת להפלות בין דם לדם בזמן מלחמה, אינו כשיר לשמש שר הביטחון. ואדם שלמרות חוסר ניסיונו וחוסר כישוריו המתאימים מתיימר להיכנס לתפקיד כל כך מורכב בתקופה הסבוכה בתולדות המדינה, אינו כשיר לשמש שר הביטחון. ואדם שמסכים לשרת תחת ראש ממשלה שכונה על ידיו שקרן, מופקר ובלתי כשיר, אינו כשיר לשמש שר הביטחון.

לגדעון סער יש הרבה מעלות. צניעות אינה אחת מהן. הוא לקה תמיד בהערכת יתר של עצמו, אל מול הערכת הסביבה אותו. יעידו הסקרים האחרונים: בעוד שבעיני הציבור אין לו עתיד פוליטי, בעיניו־שלו הוא ראש ממשלה בפוטנציה. אחרת, אין שום הסבר לתרגיל המסריח שהוא נותן לו את ידו כעת, שיוביל בהכרח לריסוק מוחלט של הנימים הדקים שעוד מחזיקים את החברה הישראלית ביחד.

כי במשרד הביטחון, בשונה מכל תפקיד אחר שסער מילא בחייו, אין מקום לבלופים. מרגע שנסגרת הדלת, נשאר בחדר רק קודש הביטחון. מסתכלים שם לאנשים בלבן של העיניים, כי את מה שהם רואים לך בעיניים בזמן אישור התוכניות, הם לוקחים איתם למבצע שאליו הם יוצאים מעבר לגבול. זה עולם של שחור ולבן, של אמת ושקר - רחוק מכל מה שסער מכיר ועשה בחייו.

ובעולם הזה, סער יבלוט מקילומטרים. מה הוא יגיד לחיילי המילואים, במהלך ביקור בעזה, כשהם יספרו לו שהם סוגרים 200 יום השנה, והאישה כבר מאיימת להתגרש והעבודה מאיימת לפטר אותו ? איך הוא יסביר להם את הפטור שהוא מעניק לחרדים? (ועזבו הכחשות, סער חזק בענייני הפטור לחרדים, כי כמו שאמרנו: בעיני עצמו הוא ראש ממשלה בפוטנציה). ומה הוא יגיד בדיון שבו צריכים להחליט עכשיו־עכשיו, מהר־מהר, אם לשלוח למבצע מסוים יחידה כזאת או אחרת, או שצריך להשתמש או להצטייד באמצעי כזה או אחר – שהוא צריך זמן כדי ללמוד במה מדובר כי אין לו מושג? זה פער כל כך גדול של ניסיון וידע, בעת כל כך רגישה, שהמשקפת הסגורה של עמיר פרץ היא אמצעי ריגול משוכלל לעומתו.

היו כבר בישראל שרי ביטחון אזרחים, חלקם אפילו מוצלחים. אף אחד מהם לא נכנס לתפקיד עם "ל" כזה על הגב בזמן מלחמה, כשכל הזירות בוערות והמציאות החיצונית והפנימית מוטרפת, וכשלו עצמו אין כישורים מיוחדים לסייע בפתרון המצב, פרט ליכולת (המרשימה בפני עצמה) לבלוע את המילים שהוא בעצמו אמר ולשתף פעולה עם מי שהוא עצמו נשבע שלא לעבוד איתו לעולם.

וחמור מכל, שזה נעשה בתואנה של "המצב בצפון". יואב גלנט דחף למתקפת המנע בלבנון ב־11 באוקטובר (שנתניהו בלם), וניסה לקדם מהלכים בצפון מאז (שנתניהו בלם), וביקש להכניס את הצפון למטרות המלחמה (שנתניהו בלם), וגם היום הוא סבור – ובצדק – שצריך לסגור את הסיפור בעזה לפני שנכנסים למערכה סבוכה פי כמה בצפון. וזה שסער מוכן לתת לזה יד – בלי שהוא מכיר או מבין את מצב הכוחות בצה"ל ואת מצב המלאים ואת מצב התמיכה הבינלאומית – מלמד עד כמה גם קודש הקודשים, החיים שלנו, הפכו לכלי משחק ציני בידי פוליטיקאים תאבי שררה וכוח.

פוליטיקה זולה

כדי להחליף שר ביטחון בזמן מלחמה צריך סיבה טובה ממש, ובאין כזאת ממציאים סיבה שלא קיימת, כשהסיבה האמיתית ברורה וידועה לכל: גלנט מפריע לנתניהו בעניין חוק הגיוס (שמאיים על הקואליציה), והוא מפריע לו באופן כללי. ונתניהו, כדרכו מאז ומתמיד, מסיר מכשולים מהדרך, ואחרי גלנט יגיע תורו של הרצי הלוי, ואחריו של רונן בר, ואחריו יגיע גם תורו של סער, שטועה אם הוא סבור שהקומבינה הנוכחית תיתן לו חסינות כלשהי.

וכל הפוליטיקה הזולה, העלובה הזאת, מתנהלת בזמן מלחמה, כשהחטופים נמקים במנהרות בעזה, והמפונים במלונות, והצפון נטוש ומופקר, והכלכלה קורסת, והמהפכה המשפטית מרימה את ראשה, והחברה הישראלית נקרעת מבפנים, וכאשר ביד אחת מסבירים לנו שמלחמה היא לא הזמן לוועדת חקירה ממלכתית או לבחירות, וביד השנייה מחליפים את שר הביטחון וכולאים את ישראל בכאוס חסר אחריות שאין לדעת אם וכיצד היא תצליח לצאת ממנו.