כשנתניהו הופך לרעיון

"הרוצה בשלום ייכון למלחמה", ציטט ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את הסופר הרומאי וגטיוס, בראיון לשבועון "טיים". בהמשך אותו פסוק כותב הסופר: "השואף לניצחון לא יחסוך כאב מאימון חייליו... איש אינו מעז לאיים או לפגוע בכוח שעליונותו במלחמה ידועה". נו, טוב, כנראה שלמלחמה לא התכוננו, וחמאס וחיזבאללה לא ממש נבהלים מעוצמתנו. כבר עשרה חודשים שאנחנו רוקדים לצלילי חלילי המלחמה שלהם.

ראש הממשלה גם לא חותר לשלום, ולא משתמש בכלי המלחמה ובקורבנות המלחמה על מנת שנגיע למטרה הנכספת. כי באותו ראיון הוא מדבר על המשך המלחמה, אינו מתחייב מתי תיחתם עסקה להחזרת החטופים או לתאריך שבו יחזרו תושבי הצפון לבתיהם ואומר שהוא מחויב שחמאס יושמד כך שלא יוכל לשקם את עצמו, וכדי שזה יקרה, "אני עומד על שליטה מתמשכת בציר פילדלפי בין מצרים לעזה". כבר לפני ארבעה חודשים אמר נתניהו שאנחנו כפסע מהניצחון המוחלט. בינתיים המספרים מצטברים. ב־311 ימי המלחמה נהרגו 689 חיילים, ו־4,252 חיילים נפצעו. 115 מאזרחי ישראל עדיין בשבי חמאס ואין צפי לשחרורם. זה לא נזק אגבי או נזק הכרחי. זה נזק מיותר.

זיכרונו נחלש

והוא מסרב לא רק לקבל אחריות, אלא אפילו להתנצל. רק הביע צער על מה שקרה ביום המחדל. כאילו שהוא מהאו"ם ולא אבי־אבות הקונספציה שדגלה בהעברת מיליוני דולרים לעזה, שמצאו את דרכם לידי חמאס שהלך והתעצם. כי נתניהו מבין שברגע שיקבל אחריות, הוא יהיה חייב ללכת יחד עם הרמטכ"ל ויתר האחראים למחדל.

גם זיכרונו אינו כתמול שלשום. כשנשאל על השותפות הקואליציונית עם בן גביר וסמוטריץ', ענה נתניהו: "בממשלות קודמות עשו קואליציה אפילו עם מפלגה המזוהה עם האחים המוסלמים, שדוחה את עצם קיומה של ישראל. לא שמעתי ביקורת על כך". הכוונה, למי שלא הבין, ליו"ר רע"ם ח"כ מנסור עבאס. אותו עבאס שהעיד שנתניהו נפגש איתו כמה וכמה פעמים, בבית בבלפור, כדי שיתמוך בממשלתו. אותו ח"כ שהכיר פומבית בזכותה של ישראל להתקיים והביע רצון להשתלב לטובת הדורות הבאים. ובדיוק אותה מפלגה שמשתפת פעולה עם הקואליציה הנוכחית בהעברת חוקים. אבל זה אינו מפתיע, בעיקר כשקוראים את תגובת דוברו, יונתן אוריך, לפרופ' שקמה ברסלר שצייצה שלשום: "אין לצפות מנתניהו לומר אמת על שום נושא. אין לצפות ממנו לקחת אחריות על כלום. כך גם חבורת הכהניסטים ששם לנו על ההגה. צריך ליצור מצב שלא יותיר להם ברירה אלא ללכת". וכך הגיב אוריך: "היי שקמה, רעיון לא יכול 'ללכת'. הוא יוביל ויישאר הרבה אחריך".

מהנציב ועד לבן

בהינף מקלדת נתניהו ושלטונו הפכו לרעיון. לא פחות. ואנו מכירים כמה רעיונות עוועים בתולדות האנושות, וכאן זה כבר מתחיל להבהיל. 

ואם הוא רעיון, מותר לו לשנות את החוק כך שיוכל למנות את נציב שירות המדינה הבא, שיהיה בעצם נציב שירות לנתניהו. ומותר להגניב את בנו למטוס ראש הממשלה. וגם לא להורות לשר המשפטים למנות נשיא לביהמ"ש העליון ועוד שלל דוגמאות. אבל, כשאתה רעיון, אתה כל יכול. והרעיון, כפי שאמר אוריך, לא הולך לשום מקום. תתרגלו.