איך מגייסים חרדים מרצון? נותנים הכל למשרתים

​​​​​​​המון אנשים חשובים מבזבזים המון זמן חשוב. אלופים ותתי־אלופים, אנשי משרד האוצר, משפטנים, חברי ועדת החוץ והביטחון - כולם מבזבזים זמן. משחקים ב"נדמה לי". צוללים לנתונים, מלהטטים במספרים, מקשים קושיות, מנסחים קריטריונים. משקיעים שעות על גבי שעות.

ביום ראשון הם יתחילו לנסח את חוק הגיוס, יעברו על סעיפים, ניסוחים והצעות - ויש מצב שהחוק אפילו יעבור. אבל מחזור גיוס אחד יעבור, ואז השני, וביולי בשנה הבאה יתיישבו שוב לדיונים ויגלו שאף שפתחו לשכת גיוס לגברים בלבד, שהביאו רופאים, קב"נים ומאבחנים וחתמו עם ספקיות מזון על כשרות מהודרת - שום דבר מהותי לא השתנה.

הציבור החרדי לא חי כלל את אירוע הגיוס. זה לא באמת מדובר. אף משפחה חרדית לא מתכנסת לדיון חירום ואומרת: "שימו לב, בג"ץ קבע, יולי אדלשטיין מנסח, קדימה, מי מאיתנו הולך לגבעתי?". כלום. בקושי פטפוט קל בסעודת השבת, וגם זה במשפחות חרדיות שלא מספיק נזהרות בדברי חולין ליד היין, החלות והגפילטע פיש עם החזרת.

גיוס - רק מרצון

יומו של החרדי הממוצע מורכב מהמניין הקבוע שלו בבוקר, השיעור שאחריו, העבודה או הכולל, הילדים, שיעור דף יומי, תפילת ערבית וקפיצה לאירוסים/חתונה/בר־מצווה/שבע ברכות. אין שם מקום לגיוס, אפילו לא לדיונים עליו.

וגם כשחוק הגיוס יעבור, אל תעצרו את נשימתכם. מוישי מחברון לא יעשה יום סיירות, שמחה בונים מגור לא יתלבט בין צנחנים לגולני. מנסחי החוק לא מבינים את הציבור החרדי. אז מה אם בג"ץ קבע שאין שוויון? יופי שאלעזר שטרן ושרון ניר מתווכחים על זה בוועדה, אבל התחושה ברחוב החרדי היא שזה לא באמת קשור אליהם.

הצבא באמת מנסה. הקצינים מקדישים לזה שעות, מוכנים להשקיע לא מעט, והתוכנית שהביאו לוועדת החוץ והביטחון היא שאפתנית: גיוס 4,800 חרדים בכל שנה, ולאחר שנתיים אף יותר, מתוכם 50% צעירים בני 18-21, 40% בני 23-22 ו־10% בני 24 ומעלה. הרעיון המרכזי הוא להביא צעירים רווקים לתפקידי לוחמה בשירות קרבי, ולא מבוגרים נשואים לתפקידי עורף. זה נחמד, זה יפה, זה מושקע, ולצערנו זה לא יקרה.

אפשר יהיה לשחק קצת עם המספרים, לשנות קצת הגדרות. בעבר הרחיבו את הגדרת "מיהו חרדי" גם למי שכבר אינם חרדים. אבל לא יוכלו לשנות את הצביון החרדי - בטח לא כעת, כשהרבנים מרימים את נס ההתנגדות לגבהים חדשים.

במדינת ישראל אי אפשר להכריח בחור צעיר להיות קרבי. פה זה לא רוסיה או צפון קוריאה. מי שלא רוצה לא יהיה קרבי. גם אם ישובץ - יסרב. גם אם יתחיל מסלול - ייצא על רפואי. להתגייס לקרבי זה מהבית, מהחינוך, מלחץ חברתי, ממוסר ציוני גבוה. זה מתחיל במיתוסים של מלחמות ששת הימים ויום כיפור, וממשיך בהסנפת אביגדור קהלני ורועי קליין במוסדות החינוך. אם זה לא בא מהבית, זה לא יקרה.

חילון? אפשר גם וגם

החרדים חוששים שהצבא יחלן? שיסתכלו על הרשקוביץ, לייטר, ויזל, מש, אשחר, דרעי ועוד ועוד תלמידי חכמים חשובים מהציונות הדתית שמשלבים גם וגם. עדיין חוששים? שיבדקו למה גם אחרי 18 שנים בישיבות, עמוד השדרה החרדי עדיין לא מספיק יציב, חזק ולא ניתן לשינוי.

כדי לגייס חרדים לא צריך תוכניות צבאיות, אלא רק שני דברים: ראשית, להכריח את מוסדות הלימוד החרדיים להתחבר לחומר לימוד ישראלי, וניתן לעשות זאת דרך עזרה כספית וסבסוד. הדרך השנייה היא כלכלית - הכל למשרת ואפס למשתמט. שירת? תקבל משכורת טובה, מענק שחרור נדיב, נקודות זיכוי במס הכנסה, פטור מארנונה, הנחות בחשמל ובמים ותלוש לחגים. לא שירת? תקבל לא כלום, נאדה, אפס.

ההיבט הכלכלי הוא משמעותי. יוקר המחיה הוא נורא, הגפילטע מתקרב ל־20 שקלים, קופסת כבד קצוץ נושקת ל־50 ויותר, מחירה של חלה לשבת הוכפל, הקורנפלקס יקר, הבגדים לא זולים. לומדי תורה אמיתיים, צדיקים אמיתיים, יישארו בישיבות וימיתו עצמם באוהלה של תורה. האחרים ירוצו לבקו"ם.