נאום הניצחון של יאיר גולן אחרי תוצאות הפריימריז במפלגת העבודה בשבוע שעבר הכיל 1,529 מילים. המילה "שלום" הוזכרה בו רק פעם אחת, וגם היא נאמרה כשגולן ייחל לחזרתם הביתה של אנשי כוחות הביטחון בשלום.
נאומו האחרון והמפורסם של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל דאז הכיל רק 284 מילים, מתוכן המילה "שלום" הופיעה 18 פעמים.
המילה "שלום" לא היתה המילה היחידה שנעדרה בנאום של גולן, שמבקש להיות מנהיג השמאל הישראלי. מי שמחפש את המילים "התנחלויות", "שטחים" ו"כיבוש" גם הוא עלול להתאכזב. הן לא מופיעות שם.
יום הפריימריז הפך ליום בדיחה בגלל הניצחון הצפוי והמוחץ של גולן. דיברו במונחים של שיעמום פוליטי. אבל האמת היא שמה שמתרחש עכשיו במחנה השמאל הוא מעניין ומרתק, בעיקר סביב השאלה לאן מועדות פניו של השמאל.
לא מעט אנשי שמאל התפכחו. גדי ירקוני התייצב באולפנים והצהיר: "השתניתי". הוא סיפר ש"פעם חשבנו שהאנשים שם (בעזה; י"ש) הם טובים, לא אלה של חמאס והג'יהאד. אבל מי שלקחו את האנשים שלנו הם אנשים רגילים מעזה".
ח"כ עידן רול כתב על ההתפכחות שלו, וסיכם: "התפיסה קרסה. סכסוך לא מנהלים, סכסוך מכריעים". אפילו השחקנית האגדית חני נחמיאס טענה שהסכמי שלום מפונפנים הם "ניירות שבדרך כלל זורקים לפח - זה מה שהם שווים", וסיפרה: "אני הייתי הכי בעד דו־קיום, חיבקתי את הרעיון הזה ואפילו הלכתי לטקס יום הזיכרון המשותף עם הפלשתינים", וגם תהתה: "עד מתי נהיה נאורים טיפשים?"
לטשטש את הרעיונות
גולן הוא לא היחיד שמנסה לטשטש את רעיונות השמאל המיתולוגיים שקרסו. המחנה הממלכתי של בני גנץ רקד עד היום על המרכז, עם קריצה שמאלה וקריצה ימינה. "יש לנו את אלון שוסטר משמאל ואת מתן כהנא מימין", אמרו. עכשיו במחנה הממלכתי שוברים ימינה.
מי שהקשיב בשבוע החולף לראיון של השר חילי טרופר בגל"צ, שמע מילים שספק אם נשמעו ממנו ומחבריו בחודשים האחרונים. טרופר נשאל: "אם תעמוד מולכם אפשרות הנורמליזציה עם סעודיה בתמורה לקידום הקמת מדינה פלשתינית, אתם בעד?" והשיב: "אנחנו נגד". הפה של טרופר הוא הפה של גנץ. דברים שגנץ לא יכול לומר בגלל הקשר שלו עם האמריקנים - טרופר אומר לישראלים. המחנה הממלכתי ייקחו את ההגה ימינה, שם נמצא רוב העם.
הסקרים שפורסמו השבוע ממשיכים להראות את הבעיה של השמאל הישראלי. אם אחרי פיק של ניצחון עצום בפריימריז גולן מקבל רק עשרה מנדטים, הוא עלול להיפרד לפחות מחצי מהם עד לבחירות.
אחרי שנים של עריפה ראשים, יכול להיות שאנשי העבודה יגלו שעמיר פרץ, שלי יחימוביץ, אבי גבאי או מרב מיכאלי לא היו הבעיה, אלא המציאות בישראל. לגולן יש הזדמנות להרהר בזהותו המדינית־ביטחונית של השמאל הישראלי מחדש. אם לא יביא בשורה חדשה - הוא עלול לסיים בדיוק כמו קודמיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו