הזעקה האילמת של המילואימניקים

הוא שוב הגיע. אחרי שלושה חודשים בבית, נחת פעם נוספת צו 8 במכשירי הסלולר של חטיבה שלמה. חייהם של אלפי משפחות השתנו ברגע.

בהתרעה של שבוע התבשרו כולם כי לאחר שירות של ארבעה וחצי חודשים בגבול הצפון, עם הפסקה של שלושה חודשים בבית, יקיריהם צפויים להיות מגויסים ככל הנראה לעוד שלושה חודשים. חלק מהזמן בתוך עזה, וחלק לאחר מכן שוב בגבול לבנון.

אחרי שהעבירו את החורף במדים, גם את חודשי הקיץ הם יראו דרך עדשת הכוונת של הנשק. אם לא יהיה שינוי, אותם אנשי מילואים ירשמו עד שמחת תורה כמעט שמונה חודשי מילואים בתוך שנה אחת בלבד.

נתון חסר תקדים עם משמעויות כבדות משקל, שנראה כי יש לא מעט שלא מבינים אותו, או שלוקחים אותו כמובן מאליו. הקריאה להתייצבות בהתרעה קצרה של שבוע, נעשתה כי בצבא "שכחו" להכין מחליף לחטיבה אחרת שצריכה להשתחרר.

את 7 באוקטובר איש לא היה יכול לדמיין ולתכנן, כעת לא ברור מה הסיבה לחוסר ניהול הכוחות בפיקוד הבכיר.

תארו לעצמכם, אותם לוחמים חזרו לשגרה רק בתחילת מארס. הם עוד לא הספיקו לנסות לשקם את שגרת חייהם, את העבודה, את הלימודים האקדמיים שנראים כחלום שמתרחק, המשפחה, הזוגיות, היחס לילדים, את נפשם עצמם - ושוב הם נקראים לדגל.

קשה לתאר במילים את התחושות של הנשים אשר אולצו להתנהל כחד־הוריות בחודשי המלחמה ושוב הן נקלעות למצב הקשה הזה, טרם הספיקו להתרגל לחזרה של בן זוגן לתפקוד מלא בחיק המשפחה. שלא לדבר על הילדים. 

נכון, אסור לפטר אדם שנקרא למילואים, אך ייתכן שמעסיקים יחשבו פעמיים לפני שיקבלו לעבודה אדם שנעדר כל כך הרבה זמן. הרי כבר עכשיו אנו עדים לתופעות של אנשי מילואים שאיבדו את מעמדם, הפסידו קידום מקצועי או אף פוטרו בהזדמנות הראשונה.

עושים לילות כימים

מה יעשו עצמאים שלא הספיקו לשקם את העסק? הפיצויים של האוצר הם לא תוכנית עבודה, הם פלסטר על פצע שגם טובי המומחים לא יודעים להעריך מתי יפסיק לדמם. המזל שלנו שמדובר בגיבורים. למרות הקשיים, אנשי המילואים מתייצבים בהמוניהם, הרבה בזכות המפקדים הנחושים בשטח, אשר עושים לילות כימים תוך דבקות שאין שנייה לה במשימה החשובה.

בצה"ל מכנים את הגיוס הנוסף "סבב ב'" משל מדובר בעוד תרומה קטנה לטובת המלחמה בתקווה שגם היא לא תירשם בהיסטוריה כעוד סבב. כל העומס שהוזכר מוטל על כתפיהם עוד לפני אפשרות של תמרון בצפון.במציאות כזו, לא ברור איך חלקים בממשלה מדברים על ממשל צבאי ברצועה. גם לשיטת הסוברים כי זהו הפתרון הביטחוני הנכון, כיצד הם מתכוונים להתמודד עם העומס שכבר עכשיו מאיים לפרק גם את מי שנכון לשרת?

איך ניתן לדבר על פתרונות פוליטיים לסוגיית הגיוס כאילו עדיין מדובר במותרות, ולא בזעקה אנושית לתת כתף? גילוי נאות, את הטקסט הזה כתבתי כמי שמשרת באותה חטיבה. אך אני לא הסיפור.

תפקידי עשוי לאפשר לי לתמרן בין החיים האישיים לשירות. את הדברים כתבתי בשמם של לוחמים רבים, חברים ומשפחות, גם מחטיבות אחרות. זעקתם לסיוע בנשיאת האלונקה הלאומית - הפכה אילמת.