בנט ושקד בדרך להעניק למפגיני בלפור תמונת ניצחון

אני עדיין לא פותח את שלב הסיכומים, אבל אם הייתי צריך לתמצת את הסגולה החשובה של נתניהו כמנהיג הימין וכראש ממשלה, הייתי אומר שהוא מעולם לא נכנע לנרטיב ההגמוני. מעבר להיבטים של חזון וכריזמה, תרומתו הגדולה של נתניהו לתרבות הפוליטית של הימין היא סירובו להרכין ראש בפני המוסכמות הרעיוניות שכופים עלינו המנגנונים מעצבי התודעה.

לא רק שהוא לא קד קידות למה שקדוש לאקדמיה, לתקשורת, למערכת הביטחון ולממסד הכלכלי – הוא גם מחציף להם פנים. וזה לא סתם "פרינציפ". ככל שנוקפות השנים, כך מתברר שההתנגדות המוחצנת שלו לתכתיבים של קובעי הטעם וסוכני המוסר הולידה פריצות דרך חברתיות, כלכליות, מדיניות, ולטעמי גם תרבותיות.

מה שיריביו מכנים בלעג ובבורות "פופוליזם", הוא בעיניי מנהיגות של התרסה רעיונית, שריעננה את התרבות הפוליטית הפקידותית, המנוונת וחסרת המעוף שקדמה לו. ואם להשתמש בדימוי עבש של האליטה הביטחונית, נתניהו הוא מנהיג הימין הראשון שהעז לחשוב "מחוץ לקופסה" – הקופסה שאת מידותיה קובעות חממות ההגמוניה. מעבר להשקפת העולם והדרך, זהו האתוס הבולט של נתניהו כמנהיג הימין, גם אם הוא לא שעט עם די-9 על בית המשפט העליון או על חאן אל-אח'מר.

לבנט, כפי שזיהו בחושיהם הביביסטים המושמצים, אין את זה. בדיוק להיפך. זה הרבה יותר מחילוץ השמאל משוליותו והחזרתו לעמדת השפעה לאומית. מה שבנט ושקד עומדים להעניק לשמאל הוא מתנה רבת-ערך פי כמה: תמונת הניצחון המוראלי.

הבחירה בצעד קיצוני כל כך, שכולל את ריסוק מפלגת השלטון הימנית המובהקת, חבירה לכל יריבי הימין האידיאולוגיים והמעמדיים והחייאת השמאל – משקפת הסכמה רעיונית עמוקה עם הנרטיב שרוקם השמאל בהתמדה מאז 31 במרץ 2009, אז הושבע נתניהו בפעם השנייה לראשות הממשלה: שישראל נחנקת תחת נתניהו, ושהביטחון, יחסי החוץ, הדמוקרטיה וה"ביחד" הישראלי מתפוררים תחת הליכוד. זהו נרטיב כוזב ומניפולטיבי, ואסור לתת גם לאירועי השבועות האחרונים להצטייר כאיזו הוכחה ל"קריסה" של "דוקטרינת נתניהו", זאת משום שהימים הקשים שחווינו היו פחות או יותר השגרה שבתוכה נאלצנו להתנהל בעשור שקדם לשלטון נתניהו.

אבל בנט ושקד ניגשים לכרוע ברך בפני אהוד ברק ומפגיני בלפור וללחוש: צדקתם. והמשמעות העמוקה היא בעצם הודאה בכך שהימין השמרני-מסורתי אינו ראוי לשלטון. הדרך כשלה, הם אומרים, ואנו נזדקק לכם – לפיד וליברמן, הורוביץ ומיכאלי – כדי לשקם את הנזקים שהותירו כאן 12 שנות שלטון ימין-שמרני. ביחד "נרפא" את ישראל מהביביסטים ונחזיר את ישראל לתלם.

ואולי, בדיעבד, זה טוב שבנט ושקד לא הצליחו או לא רצו להשתלב בליכוד. הצעד הגורלי שהם צפויים לעשות מרמז כי הם מעולם לא הזדהו עם הסיפור של המחנה הלאומי. הם עכשיו בבית, עם הישראלים היפים של לפיד, בלי "תופעות כאמסלם, רגב, אוחנה", עם הפויקה של יועז הנדל ונגד כל ה"חארות" וה"דרבוקות". ראש הממשלה הבא אולי יבוא מן הימין, אבל הוא לא יגיע לשם כמנהיג הימין.