בחודש יוני האחרון סיפר אבי בלום, פרשן חרדי מוכר, כי ישב עם אריה דרעי לשיחה שבה אמר לו דרעי: "לממשלה הזו אין סייעתא דשמיא (סיוע משמיים) בכלום ושום דבר". מאז עברו חודשים ארוכים, השבת השחורה ב-7 באוקטובר, ונראה שהשמיים ממשיכים באותה מדיניות.
כשהוקמה הממשלה דיברו על ימין "מלא-מלא". הרעיון היה לשקף עוצמה, דרך אידיאולוגית ברורה ועמוד שדרה יציב. מאז הפכה הממשלה לממשלת אוריגמי, ממשלת התקפלות על מלא-מלא. רק בשבועיים האחרונים מצאה עצמה הקואליציה מעלה את "חוק הרבנים" - ומתקפלת; שר החינוך התקפל מהחלטתו שלא להעניק פרס ישראל בתחומים שאינם קשורים לגבורה אזרחית; העלאת גיל הפטור ל־35 שפורסמה לראשונה ב"ישראל היום", עוררה סערה, והפלא ופלא - אתמול שוב הממשלה מתקפלת ומוציאה את הסעיף מההחלטה.
זה לא תסמין מהשבועיים האחרונים. מתחילת דרכה נוטה הממשלה להתקפל: חוק המתנות, חוק הכותל וחוקי דרעי - קופלו; הכוונה לסגור את התאגיד - קופלה; הניסיון לסגירת "אל-ג'זירה" נעלם בינתיים.
מעל הכל, גולת הכותרת - הרפורמה המשפטית. היא החלה ברעש גדול עם כמה סעיפים משמעותיים, כמו פסקת ההתגברות, הגדרת הייעוץ המשפטי, ועוד. היא קופלה התקפלות מפוארת במיוחד: עילת הסבירות רוככה, גם הכוונה למנות שני נציגים מהקואליציה בוועדה למינוי שופטים קופלה, ואם זה לא מספיק, זוכרים שנתניהו פיטר את גלנט? ובכן, מכתב פיטורים לא יצא, והכוונה לפטר קופלה, נמחצה ונזרקה לשולי כביש איילון הבוער. דווקא הממשלה שחרטה על דגלה משילות, מתמחה בעיקר בהתקפלות.
פחד מ"ישראל הראשונה"
מה גורם לממשלת הימין להתקפל ככה? יש מי שמנסה להסביר את זה בתהליכים סוציולוגיים מורכבים - שליטה של אליטות במוקדי הכוח, עליונות של מה שמכונה "ישראל הראשונה" ופחד משתק מביקורת של התקשורת. האם אלו הסיבות? אולי. ההסבר האחר עשוי להיות מביך הרבה יותר: ילדותיות, תכנון לקוי, יכולת אנושית בינונית, ובעיקר שלומיאליות וחובבנות.
מהמקורות שמאמינים ב"סייעתא דשמיא" אפשר ללמוד גם את הכלל החשוב: "סוף מעשה במחשבה תחילה". קחו, למשל, את תוכנית הדגל של הממשלה, הרפורמה המשפטית. נתניהו לא הכיר את תזמון הצגת הרפורמה, שרים וח"כים של הליכוד הופתעו, מובילי דעת קהל לא תודרכו. לא כך יוצאים למהלך גרנדיוזי.
החלטות נטולות חשיבה
הלאה. כל קבוצת ווטסאפ של ח"כים שידעה שחוק הרבנים עומד לעלות הזהירה שזה לא הזמן, שזה נראה רע, שזה ייגמר לא טוב. ועדיין, לא נמצא מישהו שיעצור את הרכבת לפני הסערה התקשורתית.
כל יועץ אסטרטגי מתחיל היה יכול לחזות את הסערה סביב טקס פרס ישראל. כל צוות חשיבה יכול היה להתריע שלא משנה כמה הכוונות טובות - כותרות על "פטור לחרדים מגיוס צבאי עד גיל 35" בעיצומה של מלחמה ייגמרו בביקורת ציבורית קטלנית.
מותר לממשלה שנבחרה לקבל החלטות, מותר לה לעשות את זה גם במחיר של ביקורת מצד חלקים שמתנגדים לממשלה. אבל צריך לעשות את זה בצורה רצינית, במחשבה עמוקה, בתכנון אסטרטגי, בלי פופוליזם, לפעמים גם מול "בייס" זועם.
חוק הגיוס הוא דוגמה נהדרת. עם קצת יותר אומץ היו פועלים דווקא עכשיו בממשלה הזו לגיוס ה"טרמפיסטים", שרשומים בישיבות ולא באמת לומדים. דווקא הממשלה ההומוגנית הזאת יכולה הייתה להתחשב בהלך הרוח הציבורי, לחשב מסלול מחדש וללכת לכיוונים אחרים - ולא לעוד ממה שנכשל בעשורים האחרונים. כך היו גם פותרים בעיה מכאיבה, וכנראה זוכים להרבה יותר סייעתא דשמיא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו