בשנים האחרונות, ובחודשים האחרונים במיוחד, "פוליטיקה" הפכה למילה גסה. "מכניסים שיקולים פוליטיים", "עושה פוליטיקה בזמן מלחמה", "העם נהדר אבל הפוליטיקאים..." - כל אלה הפכו לביטויים ששומעים יום־יום באולפני החדשות ובשיחות הסלון.
זה לא תמיד הוגן. פוליטיקה היא האמצעי לקידום מדיניות. הפוליטיקאים הם ברובם אנשים שאכפת להם, שבאו לקדם מטרות חשובות, לקבל עליהם אחריות ולהנהיג. אלא שהפעם, בסוגיית הגיוס, הביקורת דווקא מוצדקת. הפוליטיקה הרגה את השוויון בנטל.
הנה אמירה מוזרה: קשה למצוא נושא שיש לגביו יותר קונצנזוס פוליטי מאשר סוגיית השוויון בנטל. מסמוטריץ' ובן גביר, דרך נתניהו, גנץ ויאיר לפיד ועד למרב מיכאלי - כולם מסכימים על הצורך להשיג שוויון בנטל. שמה שהיה עד 7 באוקטובר לא יכול עוד להימשך. לרשימה הזאת אפשר אפילו להכניס את רוב אנשי ש"ס, שגם הם מבינים, חשים את הלך הרוח ומרגישים קווץ' בלב לנוכח המצב.
איך בכל זאת הפך הנושא למחלוקת כל כך גדולה? התשובה היא חישובים פוליטיים. מאחורי הקלעים של הדיונים האחרונים בחוק הגיוס ניתן למצוא חילופי האשמות הדדיים קשים.
כולם מאשימים את כולם
בני גנץ מאשים את נתניהו בכניעה, וברצון להיטיב עם שותפיו החרדים ולא לפתור את הבעיה. מנגד, נתניהו מאשים את גנץ בכך שאין לו רצון אמיתי לפתור את הבעיה, שכן כיריב פוליטי, המטרה שלו היא לסבך את נתניהו ולהצטייר בקרב תומכיו כמי שנלחם מולו למען גיוס החרדים.
גלנט מאשים את שניהם בכך שלא הצליחו להתגבר על המחלוקות, ולהתכנס לדיון רציני בארבע עיניים בניסיון להגיע להסכמה. לוין מאשים את שר הביטחון בכך שסיבך את המצב עם הווטו שהעניק לגלנט, בניסיון לשמור על תדמיתו הנקייה. מן הצד, דרעי מאשים כולם ב"טיפוס על עצים פוליטיים" שאי אפשר לרדת מהם.
גנץ מאיים: "אם חוק הגיוס יעבור בכנסת - לא נהיה חברים בממשלה"
סוגיית הגיוס אינה סוגיה מהותית, אלא פוליטית. אמנם אנחנו רק בפורים, אבל התרחיש הפוליטי דומה יותר ל"חד גדיא": לפיד או ליברמן לא רוצים לשבת עם נתניהו, שמעדיף את השותפים הטבעיים החרדים, שדורשים חוק גיוס, שמנציח את אי־השוויון.
המשתמטים יבינו דרך הכיס
כך הגענו למצב שבו החוק המתגבש הוא לא חוק גיוס, אלא חוק השתמטות. גם אם מישהו ניסה לחשוב מחוץ לקופסה והעלה את גיל הפטור ל-35, וגם אם יסכימו החרדים לסנקציות כלכליות מרחיקות לכת - העובדה ששוב מדברים באותן המילים המוכרות כמו "יעדים", "מכסות" ו"סנקציות" אומרת שדבר לא השתנה.
השינוי האמיתי יגיע כשהפוליטיקאים ינטשו את הפטנטים השחוקים. כשיזנחו את הניסיון הבלתי אפשרי לגייס בכוח, ייתנו מקום משמעותי לסוגיה הכלכלית ויכריזו: "הכל למשרת, אפס למשתמט".
כשהמשרת יקבל את הכל - שכר הולם, נקודות זיכוי במס, פיצויים, קדימות, העדפה והטבות מרחיקות לכת - המצב ישתנה. המדינה תרוויח פעמיים: גם ייעשה צדק למשרת - וגם המשתמט, אם הוא חרדי, ערבי או אחר, יבין שכדאי לו לרוץ ולדפוק על דלתות הבקו"ם. זה אפשרי, רק צריך ראש יותר פתוח והרבה פחות שיקולים פוליטיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו