בחירות אחרי? תלוי אם בליכוד יעמדו בלחץ ההפגנות

המסע של גוש הימין המתחדש, שעליו דווח כאן בשבוע שעבר, נמשך - ובמלוא המרץ. השטח שלו מתעורר בימים אלה, אנשי ימין ידועים מוזמנים לקבוצות חשיבה, להתארגנויות, לשיח עם תנועות חדשות של מילואימניקים שסיימו שירות בעזה ורוצים ליישם את החברות הקרובה שנרקמה בג'בליה ובחאן יונס, בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, ומתחילה להצמיח שורשים.

אין שם שמות מוכרים, יש צעדים ראשונים של קמפיינים, שלטים, הופעות באולפנים. יש שם אנשי מרכז שלקחו ימינה אחרי 7 באוקטובר, ויש אנשי ימין שהפכו יציבים ואדוקים עוד יותר בצדקת הדרך שבה צריך לפעול מול גדולי הרוצחים בעזה וביו"ש, אך לא מצליחים להזדהות עם תשומת הלב הציבורית של אנשי ליכוד כמו אמסלם, רגב וגוטליב.

נוסף עליהם, מתחילים לעשות את דרכם גם שמות מוכרים קצת יותר, כמו יועז הנדל, שסיים 100 ימי מילואים, חוזר למערכת הפוליטית וכבר בצעדים ראשונים של ראיונות, סקרים וביקורי פצועים, ושם הוא מקבל אמפתיה גדולה יותר מבעבר.

גם אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, מוזכר ככתובת לאנשי הציונות הדתית. הוא אמנם לא רוצה פוליטיקה ארצית, אבל השתכנע כבר פעם אחת כשהלך למפלגה עם בנט ושקד (ופרש ממנה), ועשוי להשתכנע שוב.

נפתלי בנט, שממשיך בקאמבק שלו, הוא סוגיה ייחודית. מנסה לשחק במגרש של גוש הימין, אבל כרגע מצביעיו הם בעיקר מהמרכז־שמאל, ועיקר המנדטים שלו באים מגנץ ומלפיד. העובדה שבנט הולך לשם היא לא ממש סוד. השבוע פורסם בגל"צ שהוא מתייעץ לאחרונה עם פולי ברונשטיין שהיתה מראשי V15, שפעלו להפלת שלטון הימין.

גם העובדה שגנץ מקבל באדישות את המתקפות של אמסלם ואנשי הליכוד היא לא רק כי הוא פיתח עור עבה ממערכות בחירות, עם קמפיינים אינפנטיליים סטייל הפריצה האיראנית לטלפון שלו והכפר הירוק, אלא כי גנץ מוטרד בעיקר מנפתלי בנט. המנדטים שחונים אצלו לא יעשו את דרכם לנתניהו, אלא לבנט.

בסקרים בנט נוגס 8-7 מנדטים מגנץ, ויש לזה משמעות ציבורית גדולה. תארו לכם אפשרות שגנץ מקבל 35 מנדטים ונתניהו 22 - בנט יצטרף לגנץ. אבל מה אם גנץ מקבל 27 מנדטים ונתניהו 23? ובכן, התשובה כבר לא חד־משמעית. בעבר מצביעי ימין הצביעו לבנט שהבטיח לא ללכת עם מנסור עבאס, וקיבלו ממשלה עם מנסור עבאס. האם הפעם מצביעי מרכז־שמאל יצביעו לבנט ולא יקבלו נתניהו? כלל לא בטוח.

בשש אחרי, או ב־26'

עוד לפני תרחישי הבחירות, שאלת השאלות היא מתי בכלל ייערכו הבחירות. אם שואלים את ליברמן, זה יכול לקרות כבר בחודש יולי הקרוב; אם שואלים את סמוטריץ', זה יקרה ב־27.10.2026 - המועד שנקבע מראש לכהונה מלאה.

תאריך הבחירות תלוי בשני דברים - ההפגנות וחברי הכנסת של הליכוד. לאף אחד ממרכיבי הממשלה אין לאן ללכת. שום דבר טוב לא מחכה בחוץ לנתניהו, לסמוטריץ', לדרעי, לגפני ולגולדקנופף. גם בן גביר, שהסקרים טובים לו, לא יצליח להגיע למשהו בכיר יותר מהתפקיד שלו כעת.

נשארו רק אנשי הליכוד שספק אם יצליחו לעמוד בחום של תנור ההפגנות הלוהט, שיודלק מולם אחרי המלחמה. כולם יודעים מה קרה לאנשי הליכוד ברפורמה המשפטית. הם נכנעו על דברים כמו עילת הסבירות - מה יקרה פה כשעל השולחן יהיה המחדל הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, שעלה בחייהם של 1,400 בני אדם?

ההפגנות משפיעות עליהם. אין בן אנוש שיכול לומר שהוא בסדר עם זה שמחכים לו בחמש בבוקר מתחת לבית וצועקים עליו ליד הילדים שלו בדרך לבית הספר. אין אדם שיכול לומר שלא משפיעה עליו העובדה שהוא לא מצליח לשבת בבית קפה בלי לקבל נאצות.

תוסיפו לזה את העובדה שיש לא מעט אנשי ליכוד שמסכימים עם כל מילת ביקורת עליהם ועל יו"ר מפלגתם, וספק גדול אם הם יעמדו בלחץ עד אוקטובר 2026.