זה נראה כמו אירוע שקרה פה לפני עשרות שנים, אבל זה היה רק בחודש יוני האחרון. המדינה סערה, האולפנים פתחו שידורים חיים, ובפרספקטיבה של היום זה נראה מצחיק, אבל אז זו היתה דרמה גדולה: טלי גוטליב התעקשה להתמודד על מקום בוועדה למינוי שופטים, בניגוד לעמדת ראש הממשלה.
"העם אמר את דברו": השבעת הכנסת ה-25 // ערוץ הכנסת
בתוך החדר התנהלה שיחה קשה מאוד, ראשי המפלגות צעקו על גוטליב שאינה ממושמעת ושהיא הורסת להם הסכמות. דרעי יצא נסער מהלשכה ונשמע אומר לאנשיו, בהתבטאות לא אופיינית לו: "יש לנו קואליציה מטורללת".
התסכול של דרעי היה ברור. ממשלת ימין מלא־מלא היתה אמורה להיות קלה, אולי הכי קלה לניהול ולתפעול. לכל השותפים אג'נדות תואמות כמעט בכל נושא: מדיני, ביטחוני, כלכלי, דת ומדינה. לאף אחד אין רצון להחליף או לחתור תחת סמכותו של נתניהו. אפילו חיכוכים קבועים מממשלות קודמות, על דת ומדינה וגיוס חרדים, נעלמו מהנוף בזכות הקרבה הגדולה של השותפים לעמדות העולם החרדי.
ועדיין משהו לא עבד.זה החל כבר במו"מ הקואליציוני שאמור היה להסתיים בשלושה ימים ונמשך חודשיים, ונגמר עם קרוב ל־40 שרים ורוטציות מביכות.
הציפיות, ההספק - והספק
לממשלה הזאת היה פוטנציאל. הסקטוריאליות הבולטת שמאפיינת אותה לא היתה צריכה להפוך לנקודת תורפה - להפך, אפשר היה להודיע שבשנה הראשונה עוסקים אך ורק בדברים שמפריעים לכולם: יוקר המחיה המכביד, הרמת מערכת הבריאות, שדרוג מערכת החינוך, הביטחון והסכם עם סעודיה שהיה מעבר לפינה.
בממשלה היו מביאים הישגים, מפיגים את החשש - ואז מקדמים את כל שאר האג'נדות החשובות, שכן הבטחות בחירות חייבים לקיים, אבל אפשר היה לעשות אותן אחרי שכל חלקי העם ירגישו שבשנה הראשונה העבודה נעשית עבור כולם.
עד לפני החושך שירד עלינו ב־7.10 אפשר היה עדיין לראות כמה הישגים יפים בשנה החולפת: תקציב המדינה, שבעבר היה קורע ממשלות ומביא לבחירות, עבר בזריזות יחסית; הסדרת עשרה יישובים ביו"ש, נקודות זיכוי לילדים, פתיחת השוק לתחרות, וכן - גם הרפורמה המשפטית היתה צודקת, רק נעשתה בדרך שלומיאלית.
הציפיות היו גדולות, אולי אפילו גדולות מדי. כשאומרים "ממשלת ימין מלא־מלא" מתכוונים בעיקר ליד ברזל, לתגובות צבאיות חריפות, למדיניות אפס סובלנות. עוד לפני מלחמת חרבות ברזל, בשלושת חודשי ממשלת "ימין מלא־מלא", ספגה מדינת ישראל ירי בצפון, ירי בדרום, פיגועים רצחניים ביו"ש, מהומות בהר הבית, מפגעים ממזרח ירושלים ושחיקה בהרתעה.
הכניסה של גנץ לממשלה באוקטובר בעקבות מתקפת חמאס היא אירוע משמעותי בשנה החולפת, ועשויה להיות האירוע המשמעותי ביותר של השנה הבאה. אחרי שנים של דרך פוליטית חדה - כן ביבי-לא ביבי, בעד הרפורמה-נגד הרפורמה - מתמיד גנץ עם דרך האמצע, וזוכה לפופולריות רבה. זה יכול ללמד משהו על מה שקרה השנה לפוליטיקה, זה יכול לתת תקווה למה שיקרה בשנה הבאה.
את נאום השבעת הממשלה לפני שנה פתח נתניהו בהבטחה גדולה: "בארבע השנים הבאות נפעל שישראל תהיה מעצמה עולמית, משגשגת וחזקה, שקיומה לא מוטל עוד בספק". הרושם הראשוני מהשנה החולפת רע, וספק אם יהיה לנתניהו מספיק זמן לתקן אותו.
תמונת השנה 2023
הרבה לפני הרפורמה המשפטית, אפילו לפני הקמת הממשלה וקצת אחרי הניצחון בבחירות, אירחה שרה נתניהו את נשות הקואליציה שהסתמנה - יפה דרעי, אילה בן גביר, רבקה גולדקנופף, גלית מעוז - לתמונה שנתפסה בעיני הצד הליברלי כמאיימת וסומנה כ"פניה החדשות של ישראל". בהמשך, כצפוי, הגיעה התקוממות חסרת תקדים נגד הממשלה.
גיבור השנה - גדי איזנקוט
רמטכ"ל לשעבר שהקדיש את חייו לצה"ל, שהפסיפס המשפחתי שלו מורכב מאשכנזים, מזרחים, חילונים, מסורתיים ודתיים. לאחרונה איבד את היקר לו מכל, בנו גל שנפל בקרב. בצניעות, בענווה, במקצועיות, ללא בדל של פופוליזם. אין קונצנזוס ממנו, אין ישראלי ממנו.
אכזבת השנה - מנסור עבאס
האיש שצויר כתקווה הגדולה בין היהודים והערבים מסתפק במסרים פרוֶוה מול מעשי זוועה היסטוריים. יו"ר סיעתו הדהד שקר על טיל ישראלי שפגע בבית חולים בעזה - והוא שתק. הבטיח להעיף את חברת מפלגתו, שטענה שלא שחטו תינוקות ולא אנסו נשים - וויתר.
הבטחת השנה הבאה - אוריאל בוסו
בשעת המלחמה, ובעיקר אחריה, מחכה לשר הבריאות הרבה מאוד עבודה. אלפי ישראלים יזדקקו לשיקום פיזי ונפשי. שרי ש"ס זוכים לשבחים על עבודה קשה ויעילה, ויש תקווה שכך יהיה גם כעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו