חדר ועדת חוק, חוקה ומשפט בכנסת הפך בשנה האחרונה להר געש מתפרץ. הדיונים הרבים על הרפורמה המשפטית שנערכו בו הפכו למהומה שכללה צעקות, השתלחויות חסרות רסן, העלבות פומביות, ריבים יצריים, קללות, גידופים, התפרצויות זעם ואפילו קפיצה חסרת טעם על השולחן.
מי שהיה מציץ לשם השבוע, היה צריך לצבוט את עצמו כדי להאמין שמה שמתרחש שם אמיתי: סביב שולחן אחד ישבו יריבים מושבעים כמו יריב לוין והיועמ"שית גלי בהרב־מיארה, שמחה רוטמן והמשנה ליועמ"שית, שרון אפק.
אם רק לראות את כולם יושבים מסביב לשולחן אחד היה מחזה חריג, העדויות על הדברים שנאמרו שם דמיוניים אפילו יותר: לוין והיועמ"שית חולקים שבחים זה לזה, גורמי משפט וח"כים מיליטנטיים מפליגים במחמאות על שיתוף הפעולה, אווירה טובה, אידיליה.
מה שקרה בחדר הוועדה הזכיר במשהו את מה שקרה לכל עם ישראל בחודשיים האחרונים: שטח כינוס מאוחד נגד מפלצות הנוח'בה. נושא הדיון עצמו, שהיה חסוי, ומרובה משתתפים ממשרד המשפטים, הפרקליטות, השב"כ, המשטרה וח"כים היה מרתק ומעלה שאלות משפטיות, מוסריות, ערכיות ואפילו היסטוריות.
מטרת הדיון היתה להמשיך ולבדוק מה דרך הטיפול המשפטית הנכונה ביותר במחבלים הארורים. האם מדובר בבית משפט צבאי או אזרחי? האם מגישים כתבי אישום ביחד או לחוד? והסוגיה המסקרנת ביותר: דרישת עונש מוות למחבלים. הנושא מעניין, אבל שורה תחתונה עדיין אין. למעשה, המסקנה העיקרית מהדיון היא שכרגע עוד לא מכריעים. שומרים את כל האפשרויות פתוחות.
לאסטרטגיה כזו יש יתרונות ויש גם חסרונות. מצד אחד, שמירת כל האפשרויות פתוחות מתאימה עצמה למצב בשטח, להתרחשויות המשתנות סביב המלחמה ונותנת מרווח החלטה. מנגד, החשש שעלה בדיון הוא שהרצון לשמור על כל האפשרויות פתוחות דווקא סוגר לא מעט אפשרויות.
הנה, למשל, דוגמה אקטואלית: הממשלה עדיין לא דנה באופן רשמי בשאלת היום שאחרי. אם הממשלה רוצה להקים התיישבות אך לא מדברת על כך ולא עושה שום צעד בעניין הזה, ככל שיעבור הזמן האפשרות הזו תהיה פחות ריאלית. אותו הדבר בעניין ההעמדה לדין: אם רוצים לתת למשתתפי הטבח עונש מוות אך לא תפעלו או תדברו על כך, ככל שיעבור הזמן גם האפשרות הזו תהיה ריאלית פחות.
הענשת המחבלים במקרה החריג של 7 באוקטובר אינה הענשה רגילה. ישראל תרצה לא רק לבוא חשבון עם המחבלים אלא גם לקבוע ענישה שתהדהד בעולם, שתהיה בעלת משמעויות היסטוריות. ההוצאה להורג של אייכמן לא היתה רק סגירת חשבון אלא גם אמירה. האם בשנת 2023 אפשר יהיה להוציא להורג עשרות מחבלים, או שצריך להשאיר את העונש רק לסינוואר, אם ייתפס? הדיון רגיש, ודאי כשיש חטופים ישראלים בידי חמאס, ולכן כל האפשרויות פתוחות, גם בדיון המשפטי.
איך מחליפים שר חוץ באמצע מלחמה?
בשקט יחסי, בעוד ימים ספורים צפוי להתחלף שר חוץ. ישראל כץ יחליף את אלי כהן. העובדה שחילופים שכאלה, באחד משלושת המשרדים הבכירים ביותר, נעשים בעיצומה של מלחמה ועוברים בשקט יחסי, יכולה להעיד או על חולשתו של תפקיד שר חוץ בישראל תחת נתניהו ורון דרמר (האחראי על הקשר עם האמריקנים), או על ה"שכונה" שבה מתנהלת הפוליטיקה הישראלית. ואולי זה גם וגם.
תפקיד שר החוץ שונה מתפקידים אחרים. בניגוד למשרד התחבורה או האנרגיה, שם מבצעים פרויקטים ארוכי טווח ללא קשר לזהות השר, יחסי החוץ תלויים לא מעט ביחסים בין־אישיים בין אנשים. נעמה יששכר היתה עמוק בצרות בכלא הרוסי שהסיפורים על יציאה ממנו בעבירות שכאלה נשמעים דמיוניים, ועדיין, בשל יחסים אישיים טובים בין נתניהו לפוטין היא מצאה את עצמה בחוץ. הקשר הבין־אישי בין שר החוץ למקביליו בעולם הוא קריטי, יכול לשנות מדיניות, לגבש סיוע, להעניק גב.
ההסדר הפוליטי שנעשה במשרד החוץ הוא מטורלל: שנה אלי כהן, שנתיים ישראל כץ ושנה נוספת אלי כהן. למישהו נשמע הגיוני להחליף רמטכ"ל או ראש השב"כ בעיצומה של מלחמה?! או להחליף את הרמטכ"ל למשך שנתיים ואז לקרוא לו לחזור שוב?! פעם היו מדברים על כך שאין יציבות שלטונית, ששרים מתחלפים כל שנתיים. החילוף המטורלל הזה שובר את כל השיאים. אחר כך מתפלאים למה האמון בפוליטיקאים בצניחה חדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו