אף שהמלחמה לא קרובה לסיום: המערכת הפוליטית כבר העבירה הילוך

בימים האחרונים קורה משהו לא ברור. המלחמה לא מתקרבת לסיומה, אלא להפך - כל הגורמים הביטחוניים סבורים שצפויה לנו שנת מלחמה ארוכה. מספר הנופלים בקרב גדל. האבדות כואבות במיוחד, חיילים, מילואימניקים וקצינים בכירים. בכל יום בממוצע חמישה לוחמים נפצעים קשה, פציעות שישנו את חייהם מעתה והלאה. החטופים עדיין בידי המפלצות מחמאס והסכנה לחייהם רק הולכת וגוברת. ולמרות כל זה, המערכת הפוליטית מעבירה הילוך, מגבירה קצב, תופסת יותר מקום בשיח הציבורי. 

יכולים להיות לזה כמה הסברים. זו אולי המשיכה הכמעט-אוטומטית של הישראליות ל"ג'וס" הפוליטי, הצהוב. או שאולי אלו ארבע מערכות בחירות יצריות, סוערות, מטלטלות שחילקו את העם לשניים. מגיפה? עוצרים לרגע וחוזרים להתקוטט. מלחמה? אותו הדבר. כמה שבועות ספורים עברו, והנה אנחנו נשאבים לזה בחזרה.

ואולי זו בכלל המהות - סוגיות כמו התקציב, הרשות הפלשתינית ושאלת "היום שאחרי" הן שאלות חשובות שמעצבות את חיינו. הן גם שאלות פוליטיות שמעצבות תפיסות אידיאולוגיות שונות.

ואולי הסיבה לכך שהפוליטיקה חוזרת אל קדמת הבמה היא מה שהבינו הח"כים של הליכוד, והם אומרים זאת בשיחות המסדרון שלהם גם כשיריביהם שומעים: "בנימין נתניהו לא הולך לשום מקום".

פרידה ממלכתית

בשבועות הראשונים של המלחמה נתניהו שהה בעיקר בקריה, מוקף בגורמים צבאיים. בשבוע החולף הוא הסתובב במחוזות פוליטיים והוקף בח"כים. בישיבת הסיעה, בוועדת חוץ וביטחון, במליאת הכנסת - בהצבעות על תקציב המדינה. ח"כים שפגשו אותו אומרים כי אף שלא אמר זאת באף אחד מהפורומים, ובטח לא הצהיר זאת מפורשות - הרושם הכללי שהם מקבלים ממנו הוא שנתניהו לא מתכוון להתפטר.  

בין שזה יקרה ובין שלא, המערכת הפוליטית העבירה הילוך. מרב מיכאלי פורשת ובעבודה מתכוננים לפריימריז; אביגדור ליברמן נוטש את המסרים על החרדים ומתמקד בימין הביטחוני; יאיר לפיד משחיז מסרים ומגביר נראות תקשורתית; "אחים לנשק" מתניעים שוב קמפיין; וישנו גם גדעון סער.

על סער שווה להתעכב לרגע. בין סער לגנץ מתנהל מהלך פוליטי משמעותי, שלמעשה כבר התרחש בימי המלחמה. ההודעה הרשמית תצא אמנם רק כשזו תסתיים - אבל השניים כבר נפרדו.

אלו לא הפלפולים והדיוקים בטקסטים, בין ההתייעצויות אצל גנץ אם כבר לצאת מהממשלה לבין הקריאה הפומבית של סער להישאר, בינתיים. זה יותר מזה. סער מקיים התייעצויות מפעם לפעם רק עם ששת אנשי מפלגתו. טקסים כמו הדלקת נרות חנוכה נערכו בנפרד, הקשר עם גנץ פחות תכוף, החשדנות הפוליטית בין השניים מורגשת היטב ובראיונות של סער ואלקין הם מדגישים את היותם ימניים יותר מגנץ ומאנשיו, שנמצאים במרכז המפה הפוליטית. בהסכם הקואליציוני בין סער וגנץ נכתב שבתוך 180 יום יתניעו תהליך של פריימריז. ובכן, הנה הימור קל מאוד - פריימריז כבר לא יקרו.

מנדטים באוויר

סער מצטרף ל"קאדר" רחב של מתמודדים על הקול הימני בבחירות הבאות. על פי הערכות, ישנם כ־24 מנדטים של מצביעי ימין שהם "לא ביבי" שבאו בשלושה גלים:

ארבעה מנדטים "רק לא ביבי" שהצביעו לגדעון סער, עשרה מנדטים שעזבו את נתניהו בגלל ביקורת על בן גביר והחרדים, וכבר כמעט שכחנו - יש גם את שנת הרפורמה המשפטית. עשרה מנדטים נוספים עזבו את נתניהו אחרי שבעה באוקטובר. המנדטים הללו חונים אצל גנץ וליברמן, אבל הם יכולים לנוע על מגרש רחב שבו ישחקו מספר רב של שחקנים - נתניהו שירצה להחזיר אותם אליו, גנץ שירצה להשאיר אותם אצלו, נפתלי בנט ואיילת שקד, יוסי כהן, גדעון סער ואולי גם מועמדים נוספים שמפלרטטים מדי בחירות עם הפוליטיקה הארצית (כמו אנשי הרשויות המקומיות).

המערכת הפוליטית ביום שאחרי המלחמה בנויה סביב שאלה אחת - האם נתניהו מתפטר או נשאר. רק אז יתחיל להתפזר הערפל ולוח השחקנים יהפוך להיות ברור יותר.