נתניהו, תנצח במלחמה ותניח את המפתחות

את הטקסט הזה חשבתי לכתוב בסוף המלחמה, ב-6 אחרי, כשיהיה אפשר להתאבל באמת ולבכות על האלפים שהלכו מאיתנו, כשהאזעקות יידומו, כשהמילואימניקים יחזרו הביתה, כשיהיה מעט יותר אוויר בריאות, והמדינה תוכל להתמודד עם פצעיה.

לא בזמן מלחמה עושים חשבונות. כעת המוזות אמורות לשתוק, נאמר לרוב בצדק. האתגרים עצומים, הלחימה נמשכת, צריך לתמוך ולשים הכל בצד. הלוחמים צריכים להרגיש את רוח העם, את הביחד ואת הגב שהעורף נותן - ואין עוד גב כזה, אין כמו הנתינה והאהבה שמאחדות את העם מאז אותה שבת נוראית. אך שלשום הקש שבר את גב הגמל.

מחלוקות רק במקום אחד

כשכולם שמים את העקרונות, הכעס והמחלוקות שלהם בצד, ויש רק מקום אחד שממשיך במחלוקת הזאת, אולי צריך להגיד די, לא עוד. כשזה קורה פעם אחת, ציוץ או אמירה שגורמים לפצעים לדמם מחדש ־ מגיעה ההתנצלות ואנחנו נושכים שפתיים. "נו, הוא התנצל, ברח לו, אנחנו במלחמה, לנשוך שפתיים ולהמשיך". ואז באה עוד אמירה, עוד האשמה, הבהרה והתנצלות. עוד סיבוב. והממלכתיות שכולם נוהגים בה מול הרפש שניתז לכל עבר הופכת לביצה טובענית.

העיסוק הבלתי פוסק בפוליטיקה תוך כדי לחימה, ההכנות ליום שלאחריה, שרים שיורים רשף הסתה מפיהם תוך כדי הקרבות וכאלו שעושים נזק למדינה יוצאים נזופים ומייד חוזרים לסורם כאילו לא קרה דבר, הכל בשם השרידות הפוליטית, שלא לדבר על המילה המשומשת "אחריות".

רה"מ בנימין נתניהו מרוכז במלחמה, שלא יובן אחרת, אבל ביבי נתניהו מרוכז בשרידות פוליטית. הוא רואה את מצבו וחושב על היום שלאחר המלחמה תוך כדי המלחמה, שימור הקואליציה, שימור השלטון ויצר ההישרדות הפוליטי שלו לאורך שנים.

אבל אולי בגלל הסביבה שבה הוא מוקף - היועצים הפוליטיים, יועצי התקשורת, האנשים הקרובים, היעדר המגע שלו עם הרחוב, עם העם - אל מול זרם תת־קרקעי שאוצר בתוכו כרגע כאב וכעס שאין לתאר ונמצא כמעט בכל שדרת העם.

רק לא להפסיד את העם

במלחמה ננצח, כי אנחנו באמת עם מופלא שיודע שאין לו מקום אחר ולכן ינצח, בכל מחיר. הפחד הוא מהיום שאחרי המלחמה. ברור שנתניהו לא יניח את המפתחות כפי שיעשו בצדק ראשי הצבא, המודיעין ומי לא בעצם. את הקרקע לכך מכינים בכל יום, בכל אמירה וחצי התנצלות מייד לאחריה.

הפחד הוא מהכאוס שישרור פה, שלידו מחאת קפלן תיראה כמשחק ילדים, הפחד לנצח במלחמה ולהפסיד כעם.

והפסד כזה כבר הרגשנו למה הוא גורם. אני מאמין שנתניהו למרות הכל הוא פטריוט, אבל אין אחד לידו שאומר לו: די, לא יהיה היום שאחרי, צריך לנצח, לשים את המפתחות, להפסיק להאשים את כולם, לקבל את האחריות והאשמה כמנהיג, כמי שעמד פה בראש הפירמידה ב־14 השנים האחרונות, ולרדת מהבמה.

אבל זה לא יקרה, כך מעידים כל הסימנים, ולכן אולי הגיע הזמן לחשוב בקול ולא ללחוש - בנימין נתניהו צריך להניח את המפתחות מוקדם ככל האפשר.