כבכל שנה מאז מלחמת יום הכיפורים, גם בשנת היובל נתמקד בהתרגשות בעוד חשיפת ארכיון, ניסחף למעגלי הלקאה עצמית על כל מה שחטאנו ושהוביל אל "המחדל", נספר את סיפורי הקרבות וגבורת הלוחמים, נגלגל אשמה על מי שהשנה נראה אשם יותר, גולדה מאיר או משה דיין, ונקרא ראיון עם רמטכ"ל או ראש אמ"ן שינסו להבטיח לציבור שלקחי המחדל נלמדו. ובינתיים, בכל 50 השנים הללו לא הקדשנו מבט לכל מה שמעבר למה שקרה אז, מבט בוחן על מה שחוללה המלחמה לחברה הישראלית.
במשך כל השנים לא היו לנו פנאי וקשב למבט כזה. בשנת העשור למלחמה שקענו בסבך מלחמת לבנון הראשונה, בשנת ה־20 נלכדנו למחלוקת הסכם אוסלו ובימים אלה, עם מאבקי הרפורמה המשפטית, עוטפת אותנו חרדה גדולה לעתיד המדינה. ובכל זאת, נדרש מבט בוחן במגמות שהמלחמה חוללה, באופן שבו היא עוטפת אותנו בעננת תסביכים לאומיים שמזמן היה ראוי להתבונן בהם ולטפל בהם.
דברי שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אמ"ן בעצרת אגף המודיעין לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים || צילום: יניב זוהר
זה המבט שמציע במידה רבה ספר חדש בעריכת גדעון אביטל־אפשטיין, "יום פקודה", בקובץ מאמרים רחב המתמקד במה שקרה לנו מדינית, תרבותית וצבאית לפני המלחמה, במהלכה ובעקבותיה. בכל אלה סוגיה מרכזית אחת עיצבה במודע את התודעה הלאומית, והיא כרוכה בשאלה הרת הגורל - האם המלחמה היתה באמת בלתי נמנעת?
טענת קיפניס
במאמרו בספר זה ממשיך ההיסטוריון יגאל קיפניס קו מחקרי אישי בטענה המאתגרת שהמלחמה היתה יכולה להימנע. לטענתו, אילו רק נענתה ממשלת גולדה מאיר להצעות ההסדרים שהוגשו בתיווך אמריקני על ידי נשיא מצרים סאדאת בשנה שקדמה לאוקטובר 1973, המלחמה אכן היתה יכולה להימנע. לבירור סוגיה זו השלכות רחבות היקף על התנהלותה המדינית של ההנהגה הישראלית מאז ועד ימים אלה.
טענה זו ביסס קיפניס בספרו "1973 הדרך למלחמה", בתיאורו את התהליך המדיני בחודשים פברואר־מאי 1973 בדחייתה של גולדה מאיר את "הצעת השלום" המצרי. בסיפור שהוא מספר ממשלת ישראל הופכת אחראית לפריצת המלחמה. אמנם, כבר עם הפסקת האש, בסוף אוקטובר 1973, הוטלה אשמה לפריצת המלחמה על ההנהגה הלאומית, בהימנעותה למול סימני המלחמה מההיערכות המקדימה הנדרשת - דוגמת גיוס המילואים - אולם טענת קיפניס חורצת בתודעת הזיכרון אשמה קשה פי כמה.
היא מצביעה על ההנהגה הלאומית, ובמיוחד על גולדה מאיר, כבעלת אחריות ישירה להתפרצות המלחמה. מאז פרסום ספרו הוצגה טענת קיפניס בכל דיון על המלחמה וזכתה להשפעה. אם אכן הסכם השלום שהושג בשיחות קמפ דיוויד ב־1979 ניתן היה להשגה באותם תנאים גם טרם המלחמה, באופן שהיה יכול לחסוך את מחירה, הרי מדובר באשמה כבדה. פרופ' דן שיפטן התמודד עם טענת קיפניס כבר מהצגתה הראשונה, וממשיך להתמודד עימה במחקר נוסף האמור להתפרסם בימים אלה.
שיפטן שולל ומפריך נחרצות את הבסיס ההיסטורי לטענת קיפניס. לדבריו, "הצעת השלום" של סאדאת בגרסתה האחרונה לפני המלחמה, בפברואר 1973, לא דמתה כלל לאותה מחויבות לשלום שסאדאת היה מוכן לקבל רק לאחר המלחמה והפנמת תוצאותיה. נכון שנשיא מצרים סאדאת ניהל מתחילת 1973 מגעים עם הממשל האמריקני והגיש הצעות להסדר עם ישראל, אבל ההצעות לא העניקו לה את דרישתה לתמורה ממשית לנסיגה. בניתוח מפורט מסביר שיפטן כיצד ומדוע "סאדאת היה זקוק למלחמה, שבלעדיה לא היה לאסטרטגיה שלו סיכוי".
כפי שהצהיר: "היה הכרח במלחמה להבטחת הצלחתה של הפעילות הפוליטית...". למרות היותה של טענת קיפניס שנויה במחלוקת היסטורית, היא אומצה על ידי גורמים בממשל האמריקני והוטמעה בשיח הציבורי למינוף תמיכה בכל תהליכי השלום הנוספים, כמו הסכם השלום עם סוריה, שהיה כרוך מראשיתו בהסכמה לנסיגה מלאה בגולן. הטענה הבהירה כי אם לבסוף מה שיושג בהסכם שלאחר המלחמה ניתן להשגה בהסכם שלום גם לפני המלחמה, אז לקח מלחמת יום הכיפורים צריך ללמד כי נכון למדינה לוותר מראש בכל משא ומתן ולחסוך את מחיר המלחמה.
טענה זו הוצגה במפורש על ידי אהוד ברק גם בהיותו ראש ממשלה, וגם לאחר מכן בהיותו שר ביטחון, בשנים 2013-2007. טענה זו בבסיס הגיונה הופיעה שוב ושוב למול כל הסכם מדיני שהיה כרוך בתביעה לוויתור מדיני דוגמת הסכמת הממשלה בספטמבר 2022 בסוגיית הגבול הימי מול לבנון. מדובר בתסביך לאומי רב השפעה הראוי למבט ביקורתי. במקביל, ממתינות לבירור סוגיות מהות דומות.
המטרה של סאדאת
אך האופן המפוכח והמעמיק שבו הגדיר נשיא מצרים את מטרת המלחמה מציע נקודת מוצא למבט מקיף על המגמות הגלויות והסמויות שמטלטלות וסודקות מאז את יסודות החברה.
כי זו היתה מטרת המלחמה בניסוחה בהנחיה שהעביר אנואר סאדאת אל המפקד הראשי של הכוחות המזוינים ב־1 אוקטובר 1973: "היעד האסטרטגי שאני מעמיד בזה לכוחות המזוינים של מצרים... אפשר לסמנו בזה הלשון: לערער את תורת הביטחון על ידי ביצוע פעולה צבאית בהתאם לאפשרויות של הכוחות המזוינים, במטרה להסב לאויב את האבידות הכבדות ביותר... לטווח הארוך: עשוי ערעור על תורת הביטחון לחולל שינויים, שבבואם זה בעקבות זה יביאו לשינוי יסודי בחשיבתו של האויב, במורל שלו ובמגמותיו התוקפניות".
בתולדות המלחמות, הנחיית מטרה כזו היא ייחודית. בעבור הישראלים, היא מזמינה התבוננות מעמיקה ורחבה בכל מה שחוללה המלחמה - במגמותיה הגלויות והסמויות - לא רק לתפיסת הביטחון, אלא גם במה שהיא חוללה לשורשי האתוס הציוני ולתודעת הקיום הישראלית.
גם את שורשי המשבר שמתחולל ברחובות מאז עליית ממשלת הימין בדצמבר 2023 ניתן לכרוך כנובעים מאותה טלטלה ארוכת טווח שביקש לחולל הנשיא סאדאת.
ההישג בסיום המלחמה הסתיים בניצחון משמעותי. עד היום לומדים בעולם לעומק את מהלכי הקרבות של צה"ל. אולם בכל מה שקשור לסיפור המלחמה, בהתבוננות במה שהיא חוללה למדינה, החברה חמקה מהתמודדות פתוחה ומקיפה עם השלכותיה. דווקא מתוך סבך הבעיות שישראל לכודה בהן כיום ללא מוצא היא נדרשת למבט מחודש על המלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו