בימים שבהם 64 חברי כנסת זועקים (ובצדק) נגד פגיעה בריבונות הכנסת כמחוקקת, לנוכח הדיונים הנוכחיים בבג"ץ על כמה מהחוקים האחרונים שעברו במליאה, מפליא שלא נמצא ולו אחד מהם שיזעק כשכבודה של הכנסת כמפקחת על הרשות המבצעת נרמס.
שיאני החקיקה הישראלים, הלוא הם 120 חברי הכנסת, נוטים לשכוח שתפקידם המרכזי בכנסת הוא דווקא פיקוח על עבודת הממשלה. מדובר במאמץ יומיומי בדיונים של ועדות הכנסת, כזה שבדרך כלל לא מספק לפוליטיקאים תהילה.שיתוף הפעולה ההדוק שנוצר בין הקואליציה לממשלה הופך לעיתים את הפיקוח לחסר שיניים, אך במקרים אחרים יושבי ראש נחושים וחברי אופוזיציה וקואליציה חרוצים מצליחים לייצר שינוי משמעותי, שנושק לאיזון הרצוי בין הרשויות.
חוק הנבצרות אושר בקריאה ראשונה // צילום: ערוץ הכנסת
כך האיזון משתבש
כדי שיוכלו לעשות את עבודתם בוועדות, חברי הכנסת צריכים לקבל ממשרדי הממשלה נתונים ומידע שיוכלו לנתח ולעבד לכדי החלטות. הדואט הזה לא מתקיים כשחברי הכנסת נחשדים בהדלפות - אז נשמר המידע בדרג המבצע, ומסיבות מוצדקות וחשובות. ובלי מידע - אין פיקוח ואין איזון.
חברי ועדת החוץ והביטחון, שדרשו לקיים דיון על מצב הכשירות של צה"ל בעקבות איומי הסרבנות בחיל האוויר בעיקר, קיבלו לבקשתם (אחרי לחצים רבים) דיון בקריה בהשתתפות ראשי מערכת הביטחון ושר הביטחון גלנט. מה רבה היתה הפתעתם, כשדקות לתוך הדיון הודיע להם גלנט שלא יחלוק עימם נתונים מחשש להדלפות.
עד מהרה, ללא נתונים, הפך הדיון לפוליטי, ורובו ככולו דלף החוצה לתקשורת, גם מעל לדפי עיתון זה. ברגע שחברי הכנסת הבינו שזימנו אותם כדי לסמן וי, הם ביצעו את מה שגלנט חשש שיבצעו - ידליפו.
הביצה והתרנגולת
אז האם ההדלפות מונעות נתונים, או שאי־התייחסות רצינית לחברי הכנסת היא שמייצרת הדלפות? השאלה דומה לשאלת הביצה והתרנגולת. גם אם פוליטיקאים, ובכללם חברי כנסת, זכו למוניטין כמדליפים סדרתיים מדיוני קבינט או מוועדות חסויות - ראוי תחילה שילמדו לשתוק.
עם זאת, יש לזכור שאין לנו שיטה חלופית בינתיים. כמו שאי אפשר למדר את הקבינט מקבלת החלטות על יציאה למבצע כדי לוודא שאכן כל השיקולים יובאו בחשבון מחשש לדליפה - כך אי אפשר לייתר את תפקיד ועדת החוץ והביטחון כמפקחת על מערכת הביטחון, ולהותיר את המידע בקרב קומץ יודעי סוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו