המחאה טיפסה על עץ גבוה, גם הריכוך לא יספק אותה

אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, היה סלחן בעבר כלפי צמצום עילת הסבירות. כך בראיון שנתן בעבר בערוץ הכנסת, כך בראיון בכנס "מקור ראשון" וכך בדברים שנשא בחודש שעבר באוניברסיטת רייכמן. יש פערים בין הצמצום של ברק לבין הצמצום של רוטמן ולוין, ולמען האמת, גם בין הצמצומים של ברק עצמו. אך דומה שנאומו בהפגנה אתמול מחק גם את אלה. ברק נשמע בנאום זה תקיף מבעבר.

כאשר החלו דיוני ועדת החוקה בנוגע לתיקון חוק יסוד: השפיטה לצמצום עילת הסבירות, נופפו תומכי החקיקה בהנהגתו של המשפטן הבכיר פרופ' יואב דותן. דותן נחשב ממובילי הביקורת על המשפט המינהלי בישראל כפי שבג"ץ ניסח אותו. בהתאם, מתנגדי החוק נופפו בדברי משפטנים אחרים.

לאחר פרסום המאמר של דותן ב"ישראל היום" נגד החקיקה, הוא קיבל פניות לראיונות מכל כלי התקשורת, ודבריו היו לדגל המחאה. אך אותם החיבוקים שקיבל דותן משני הצדדים היו ציניים. שכן, דותן עצמו פרסם מתווה לצמצום עילת הסבירות שהוא מרוכך יותר מזה הנוכחי.

אלא שהמצב הוא בעצם כזה שגם תומכי החקיקה וגם מתנגדיה אינם מעוניינים במתווה הזה. למען האמת, דווקא אצל רוטמן ולוין אפשר אולי למצוא פתח לריכוכים נוספים, אך הם סבורים, במידה רבה של צדק, שאין צד שני להידבר עימו. הם חושבים שהמחאה טיפסה על עץ כה גבוה, שגם המתווה המרוכך של דותן לא יספק אותה. לא אותה ולא את היועצת המשפטית לממשלה. בסופו של דבר, אלה אינם מוכנים לבצע כמעט כל שינוי אפקטיבי, בדגש על האפקטיבי, ליצירת בג"ץ מעט יותר שמרן.

גלי הפופוליזם נושאים דברי סרק על אהבה, אחדות והידברות. אלא, שכפי הנראה לעין, אלה לא יישאו פרי. בסופו של דבר נשאלת השאלה: האם השמאל והמשפטנים האקטיביסטים מוכנים לוותר בסוגיית תצורתו של המשפט המנהלי־חוקתי הנוכחי? לא ממש שמענו תשובה לכך. גם בבית הנשיא, כאשר גילו מוכנות כלשהי, דרשו תמורתה כלי אקטיביסטי נוסף אחר.

בכל הנוגע לסכסוך הישראלי־פלשתיני, בשמאל נוהגים להטיח את השאלה: "איזה שטח תהיו מוכנים למסור תמורת השלום?" כעת, על השמאל להשיב בעצמו, איזה שטח מהאקטיביזם השיפוטי הוא מוכן למסור לבוחריהם של רוטמן ולוין על מנת להשיב את השקט למקומנו.