אני מוותרת על עילת הסבירות - ולא מאהבה אליכם

שניה לפני ההצבעה על עילת הסבירות אני מבקשת: עצרו הכל. אני מוותרת. אני מוותרת על הקול שלי, הצדק שלי, הדמוקרטיה, על האמת, על השוויון, על התיקון העמוק שיכול היה להיות פה. במשפט שלמה הזה - קחו את הילד, רק תשאירו אותו חי. מעדיפה לחיות בדיקטטורת מיעוט מאשר לא לחיות בכלל.

אני מוותרת לא בשביל למנוע קרע בעם, כי העם הזה כבר קרוע, ואת זה עשיתם במו ידיכם הצודקות. אני רוצה לעצור הכל בשביל שיהיה לנו מרחב וזמן בהם, אולי, הנינים שלנו יוכלו לאחות את הקרע. כי אני לא יכולה להישיר מבט אליכם, האבות והאימהות שרצו לקרוע את הילד הזה. כשאני רואה מישהו באפליקציית היכרויות עם דגל ישראל בהפגנה, אני מחליקה שמאלה. אין לנו על מה לדבר, אין כפרה.

כשאני אומרת שאני מוותרת - אני לא עושה את זה מאהבה אליכם, אלא מגעגוע ומכמיהה לאפשרות, שאולי, שבסוף הדרך נצליח להיות ביחד. ומאהבה למדינה הזאת. קחו אותה, רק תשאירו אותה חיה. מי ששורף אותה אוהב אותה פחות. וגם אם אגיד שאני אוהבת אתכם זאת תהיה הצהרת אהבה שבאה כשאתם מכוונים אקדח ללב שלי. אל תאמינו.

אחת מאגדות החורבן המפורסמות מספרת על ביתו ובנו של הכהן הגדול ר' ישמעאל בן אלישע. כל אחד מהם נשבה בידי אדון אחר. "לימים נזדווגו שניהם במקום אחד, זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין כיופיה בכל העולם, אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות. הכניסום לחדר, זה ישב בקרן זוית וזו ישבה בקרן זוית, זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ישבו ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן. ועליהן קונן ירמיה: על אלה אני בוכיה".

תהיתי על מה בכו האחים בפעם הראשונה. האם זה רק אגו הנובע מהבדלי מעמדות? בעיני יש כאן משהו עמוק הרבה יותר, כמו הבכי שאני בוכה היום. הבכי הזה הוא על החורבן עצמו. על זה שהמהות שלי, ככהנת בן כהן, של כהן בן כהן, של נושא תפקיד בבית המקדש, כבר לא רלוונטית. הוא בכי של הבנה שהחורבן הוא לא עניין זמני שיגמר תוך כמה שנים, אלא שהחורבן הוא סופי. אין צורך לשמר את הגן הכהני יותר, את התפקיד, את השליחות, את התקווה. כל אלה ישארו בגעגועים ובתפילות בלבד, כי אין בית מקדש, ולא יהיה הרבה מאוד זמן.
על אלה אני בוכיה.