תסתכלו לנו בעיניים: המאיימים בסרבנות לא הציעו צבא חלופי מול איראן וחיזבאללה

האם יש חוזים בין אחים? ובכן, עקרונות מקודשים נוטים להתחדד דווקא בזמן משבר. אלו ימים של בירור עמוק עבור החברה הישראלית, כאשר אנו עדים ליותר ויותר סימני שאלה מעל הברור מאליו, במקום סימן קריאה.

דווקא בימים אלה, שבהם ההתבצרות והאיומים הפכו לנשק מרכזי, במקום שיח פתוח, המכנה המשותף הרחב וערכי היסוד של עם מגובש ואחראי ושל האתוס הציוני עצמו נחוצים כעת יותר מתמיד. שירות ללא תנאי בצה"ל משחק במערכה הזאת שנקראת מדינת ישראל בתפקיד העוגן שמחזיק את הספינה המיטלטלת שלנו באוקיינוס הסוער מסביב. קריאות מנהיג איראן ומזכ"ל חיזבאללה רק מזכירות לנו כמה הוא סוער.

דווקא בעת הזו, בוחרים קומץ של אנשים לנסות לשפד בחרקירי את הבטן הרכה של מדינת ישראל. הם מדברים על צדק, לא על פרקטיקה. איומים בסרבנות או באי-התייצבות למילואים כמו 161 המילואימניקים מתפקידי מטה בחיל האוויר שהודיעו על הפסקת התנדבותם, הצטרפו לאיומים של "לשעברים" או מילואימניקים בטייסות, במ"מ ובסיירת מטכ"ל.

אמונה לאומית חזקה

מנגד, אלפי קצינים חברי "הביטחוניסטים" ביניהם מאות קצינים בכירים כולל אלופים במילואים הודיעו שישרתו בכל מקרה וללא תנאי; 130 משרתי חטיבת המחקר בהובלת אלוף עמידרור ותא"ל קופרווסר הוציאו הודעה דומה, לצד לוחמי סיירת מטכ"ל במכתב לגלנט. 80 אלף איש חתמו תוך פחות מיממה על עצומה שבה הצהירו שיתייצבו ללא תנאי. בכנות, לא חשבתי שנגיע לרגע שצריך לומר את המובן מאליו. אבל הוא הגיע.

אבהיר שאינני אדם פוליטי, והמאמר הזה איננו פוליטי – הוא ערכי ונשען על אמונה לאומית חזקה. אני מתרחק מכל המחאות ומקפיד שלא להשמיע עמדה כלשהי לגבי צעדי החקיקה המדוברים.

אדגיש גם שרוב המוחים נגד צעדי חקיקה אלה, ביניהם חלק מחבריי הטובים ובני משפחתי, אינם אנרכיסטים, אינם "מטורללים" ואינם "נפולת של נמושות". הם ישראלים פטריוטים שלשיטתם מאבדים את המדינה שהכירו לטובת ישראל 2.0 שאינם רוצים בה, ומרגישים שהקרקע נשמטת תחת רגליהם. הם בוחרים להפגין, לחצרץ, לצאת לרחובות ולהגן בגופם, לשיטתם, על ישראל הדמוקרטית. לגיטימי לחלוטין, ממש כשם שרבים מאוד סבורים אחרת.

שורה ארוכה של דמויות ממלכתיות הביעו בדיוק את העמדה שאני נוקט כאן, מכל גווני הקשת – הנשיא הרצוג ורה"מ נתניהו, שר הביטחון אלוף במיל' גלנט מהקואליציה והרמטכ"לים לשעבר רא"ל במיל' איזנקוט וגנץ מהאופוזיציה. גם הרמטכ"ל עצמו, רא"ל הרצי הלוי. אין זו עמדה פוליטית לומר שצה"ל איננו עמדה פוליטית.

אני מאמין שהמימד הצבאי היציב נפרד לגמרי מהמימד האזרחי הסוער. הציבור הישראלי לא זר למציאות הגועשת סביבנו. זו הסיבה שצבא העם הוא ערך יסוד בציונות ומדי ב' הם חלק טבעי בנוף הישראלי, גם שנים ארוכות אחרי שירות החובה.

הסכנה בוויכוח: הרחבת גבולות המחאה

אבל הסכנה הגדולה ביותר בוויכוח הזה איננה דעות שונות, אלא הרחבת גבולות המחאה "הישנה והטובה" על ידי חלק מהאנשים לתוך מחוזות המקודש והברור מאליו, כלומר שירות בצה"ל או התנדבות למילואים.

ממנהיגי מחאת "אחים לנשק" רון שרף נשאל ישירות – "אם ביום ראשון עוברת החקיקה וביום שני פורצת מלחמה, אתה מתייצב?" "לא, אני לא מתייצב," הוא הודיע חד וחלק. "אתה לא מסכן עכשיו חיים של אנשים?" הקשה עליו המראיין. וכמובן, אין תשובה.

אל תתבלבלו, לא מדובר בוויכוח על צדק, ולא מדובר על סירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל בתרחיש תיאורטי, אלא בהפקרת משמרת מראש, סירוב התייצבות, והותרת אזרחי ישראל חשופים למחבלים ולצבאות זרים.

הותרת הסבתא בשדרות והילד בתל אביב חשופים למחבלים ורקטות. מחבל שמרים יד על אמא ואבא ואתה יושב בצד לצפות. זו המשמעות היחידה של עמדה כזו. בפרקטיקה, לא בתיאוריה. זהו חוסר אחריות וחוסר רעות ממדרגה ראשונה. האם לצאת צודק בוויכוח שווה את המחיר?

מתייצבים להגן על המשפחה

בלהט ניסור הענף שעליו יושב הצד השני, לא שמו לב המאיימים בסרבנות שהם עצמם יושבים עליו. למיטב הבנתי, בתרחיש של החלטת פתע של חיזבאללה לפלוש מעבר לגדר, צה"ל הוא האמצעי היחיד למנוע בעדם לעשות זאת. אותם מסרבים לא מציעים אף פתרון חלופי למנוע טבח של כל אחד מאיתנו. יש להם צבא חלופי בבוידעם שאיננו מודעים אליו?

בתרחיש של החלטת מחבלי גא"פ, חמאס או גדודי חללי אל אקצא בג'נין לייצר מטען נפץ ולפוצץ אותו בלב הפגנה בתל אביב או מרכז קניות במעלה אדומים, מעצר אותם מחבלים בלב קן הצרעות שלהם הוא הדרך היחידה למנוע בעדם לטבוח בישראלים.

השב"כ סיכל רק מתחילת השנה 400 פיגועים, ואנחנו זוכרים את עשרות הנרצחים ועשרות הפצועים כתוצאה מהפיגועים שלצערנו צלחו רק השנה. יש למסרבים האלה דרך פלא למנוע מהם לעשות זאת מבלי שיתייצבו?

האם הם מתייצבים לשרת כדי להגן על אמא ואבא, המשפחה והילדים, הקהילה והחברים – או כפונקציה של חיבתם לזהות בעלי התפקידים בשלטון או של פרשנותם לסוגיות משפטיות מפולפלות?

מי שמציב את הצבא כגורם במשוואה מראש רואה אותו כערך סחיר ולא מוחלט, שניתן להמיר אותו בערך אחר, כמו הצד הצודק בויכוח. האיומים שלהם מתמקדים בצד המוסרי, ולא הפרקטי. האם להיות צודק ולהישאר בבית שווה את מחיר חשיפת סבא וסבתא למחבלי החיזבאללה והחמאס?

ובכן, הטענה המושמעת ביותר מפי הסרבנים והמאיימים באי-התייצבות היא שהחוזה הופר. הם התחייבו לשרת מדינה דמוקרטית, וכעת לשיטתם הדמוקרטיה הזו מתערערת.

מול אחים אין חוזה

רק שמול אחים אין חוזה. אני חתמתי על חוזה מול מקומות העבודה השונים שעבדתי בהם. לא מול אחיי והוריי. מולם יש רק שבועת צה"ל – "הנני נשבע ומתחייב בהן צדקי, ללא תנאי וללא סייג", כפי ששאגנו אז, בטירונות.

יש רק צדקת דרך ומחויבות ללא תנאי, שגם כשהיא לא נאמרת, היא בתת מודע של כל לוחם סיירת גולני שמסתער על מחבלים, וכל צנחן שקושר את נעליו בדרך לתפוס קו וכל אנליסט מודיעין שמשפשף עיניו מול המסך אחרי יממה שלמה של דיווח ידיעות.

האלוף במיל' גרשון הכהן אומר שבין הורים לילדים אין חוזה – יש מערכת יחסים של קשר הדוק ובלתי מותנה, שלא צריך לתחום אותו במסמך חוקי. האינסטינקט האנושי מורה להם להיות קשורים. הפעם היחידה שמתעורר הצורך בחוזה במשפחה – היא בגירושים. בתור עם שחזר לביתו אחרי אלפי שנות גלות, טבח ומחנות השמדה, וסוף סוף עומד על נעליים צבאיות ומגן על עצמו בחרבו שלו – הגלות נראית כמו זיכרון רחוק, והעצמאות נלקחת כמובנת מאליה.

השבתת יחידות בצה"ל, הודעות הסירוב ומכתבי האיום בסירוב או בהפסקת ההתנדבות לא רק משחקים באש, אלא משחקים במכבסת מילים ובטנגו של הכחשה, כשמחד אותם אנשים מאיימים להרים יד על צה"ל ומכניסים את המכנה המשותף עמוק למחלוקת, ומאידך טוענים שמדובר בסך הכל בהפסקת "התנדבות".

שלוש בעיות עיקריות

שלוש בעיות עיקריות עולות מכך: ראשית, משרת במילואים איננו מתנדב ל"יד שרה" או מתנדב לשוחח עם ניצולי שואה. הוא איננו מפנה מזמנו ומטוב ליבו לטובת אלטרואיזם גרידא. הוא שחקן במערכה על ביטחון ישראל. הוא מתחייב על תפקיד מפתח מבצעי ביחידה שלו, על חשבון תקן של חוגר או משרת אחר, ואי התייצבות משמעותה נפקדות. הוא רשאי להודיע שהוא מפסיק להתנדב בהתראה מראש, אך איננו רשאי שלא להתייצב.

שנית, כל אחד בצבא יעשה דין לעצמו – התפרק הצבא. כפי שהגדיר הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי, צה"ל חייב לשמור הן על כשירות מבצעית והן על לכידות השורות, וברגע הזה – הלכידות נפגמת, וכפועל יוצא גם הכשירות. הגם שהם ינמקו שאין מאבק נגד "שינוי משטרי" דומה למאבק נגד פינוי יישובים או כל נושא אחר במחלוקת ציבורית – הוא אינו דומה להם לראייתם. בראי האחר, הוא ייקח את התקדים שלהם וישתמש בו בתורו.

שלישית, עצם הכנסתו של צה"ל כקלף מיקוח במשוואה של הוויכוח הציבורי הוא מדרון חלקלק, שסכנה שיחלחל גם לסדיר ולחייבי מילואים. אם צה"ל הוא כלי במלחמה, למה רק משרתי המילואים? למה לא קצינים וחיילים בסדיר או חייבי מילואים? למה להתגייס מראש ל"דיקטטורה", כפי שטוענים שורפי הצווים בקפלן? למה להמשיך לשרת במסגרת כלשהי צבא כזה? או כמו שכתבה לי מישהי, אם המדינה מתייחסת אליי ככה, "למה לי?"

הצבא - לא ערך סחיר

ובכן, הסיבה היא בראש ובראשונה קשרי המשפחה שגרשון הכהן דיבר עליהם, ולא חוזה העסקה שהסרבנים דיברו עליו. "למה לי" אומר עובד שמרוויח שכר מינימום וזוכה ליחס מעליב ומשפיל מהבוס אך נותר במקום עבודתו כדי להתפרנס – ומבקשים ממנו להגדיל ראש או להישאר שעה בהתנדבות אחרי העבודה.

מי שתופס קו בזרעית, עוצר מחבלים במ.פ. ג'נין או מוודא שהמקלטים השכונתיים תקינים לא שואל "למה לי", אלא "למה לנו". הוא עושה את זה לא בשביל המלך – אלא בשביל הממלכה. זה ערך שאולי שכחו אותם חותמים.

ובכלל, אם הצבא הוא ערך סחיר, מדוע לא המשטרה, מכבי האש, חברת החשמל, בתי החולים? מכתבי רופאים, השבתה לשעה במחלקות ושלטים במשרדי רופאים שמבהירים את הצד הפוליטי שלהם הציגו בפנינו קדימון לתרחיש בלהות שבו אף חברה לא רוצה למצוא את עצמו – משחק עדין שבו בוחנים מחדש את המחויבות של כל אחד מעמודי התווך שלה להמשיך לעמוד.

שיהיה ברור – הערעור על אותם ערכים מקודשים הוא כישלון קודם כל של מערכת החינוך בישראל, ועל כך יש להידרש לתיקון עמוק. פוליטיזציה של ערך השירות בצה"ל מתחרזת עם הרתיעה של מערכת החינוך, של המגזר הציבורי ולפעמים של צה"ל עצמו להעלות על נס את הציונות וההתיישבות, שמא ייתפסו בהבעת עמדה פוליטית. כל שדרוש הוא לעלעל בכתבי בן גוריון, והתשובות כולן שם. אבל מסתבר שגם הוא היה פוליטיקאי.

תסתכלו לנו בעיניים ותגידו שהמצפון שלכם נקי

אהבה על תנאי מעידה על הכל – על התניית צדקת הדרך, התניית האהבה למדינה, התניית הקשר הגורדי שבין הורים לילדים. סרבנות או הסרת ההתנדבות למילואים פותחת פתח לעולם שבו כל אזרח, במקום להתעקש על מקומו כחלק בפאזל, עושה דין לעצמו ומתנתק מהפאזל, ובכך משאיר אותו חסר.

חסר בחיילים שיגנו על ילדים בחדרם וחסר ברופאים שיטפלו בהם כשהם חסרי ישע וזקוקים להם יותר מכל. חוזה נחתם מול מקום עבודה, לא מול ארץ אבותינו. אנחנו פה כי זו ארצנו וזה עמנו, ואנחנו נלחמים על חירותם של בני המשפחה קודם לחברי הכנסת, ומטפלים בחסרי ישע לפני שעובדים עבור מוסד רפואי. חסר לנו שנתעורר לבוקר שבו קצין במדים או רופא בחלוק ייראו כשותפים לצד פוליטי.

תסתכלו לנו בעיניים ותגידו לנו שהמצפון שלכם נקי כשאתם מותירים את אחיכם חשופים למחבלים! אקדח לרקה של מי אתם מכוונים? של עצמכם? אותם סרבנים מכריזים שחוקי המשחק השתנו – והם פורשים מהמשחק. אבל מה שהם מפספסים הוא שאלה שצריך כל אזרח חשוף לשאול – מי ישחק? מי יגן עליי?

צעד אחד אחורה מהמחלוקת העמוקה על החקיקה – נשמע מדבריכם כאילו מדובר בתכנית כבקשתך לכל הפחות, או חוזה מול חברה לכל היותר. השירות בצה"ל הוא ערך ולא נטל, הוא אהבה ולא חישובי רווח והפסד. את הויכוחים – בבקשה – לנהל מחוץ לש"ג, כפי שעשה עד כה במשך 75 שנה עם שאוהב להתווכח ואוהב עוד יותר את אחיו.

השמש תשקע מעל הוויכוח הזה, והבוקר יעלה, ולטוב ולרע נצטרך להמשיך כאן ביחד. לשאלה יסודית אחת הם לא גילו לנו את התשובה – מה יעשו האזרחים שנותרו חשופים לחיזבאללה ולחמאס כתוצאה ממעשיכם? על זה אין להם תשובה, וגם לא תהיה להם. כי הם לא הציעו צבא חלופי. רק מכתבים.

הכותב הוא ראש מחלקת המחקר, תנועת "הביטחוניסטים" ומשרת מילואים ב-8200