מההאשמות ועד לאיומים על האויבים: מה עומד מאחורי שלוש הכותרות של נאום נתניהו?

שלוש כותרות היו בנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הראשונה - ששר הביטחון יואב גלנט נשאר בתפקידו בלי סימני שאלה. השנייה - איום על נשיא סוריה אסד, שארצו תשלם מחיר אם יימשכו משטחה ההתקפות על ישראל. והשלישית - שלמרות שהבחירות הסתיימו והוקמה ממשלה, מערכת הבחירות נמשכת גם עתה.

הכותרת הראשונה, על גלנט, טובה לביטחון. היא תרגיע את צה"ל ואת מערכת הביטחון, ותשדר גם לסביבה שמשרד הביטחון וראשו לא עומדים בסימן שאלה. זה יאפשר רציפות הגיונית ושקולה בקבלת ההחלטות, ובעיקר במאמץ הישראלי להימנע מתבערה כוללת באזור.

כמו במערבונים, כך גם במזרח התיכון

הכותרת השנייה, על אסד, היתה בבחינת להרביץ לילד החלש בשכונה. ישראל תוקפת בסוריה כבר עשור - אלפי מבצעים, פעולות ותקיפות מכל סוג אפשרי - ונתניהו לא חידש כלום: לא בכך שחשף שגם בימים האחרונים היו תקיפות, ולא באיומיו על הנשיא הסורי. אילו רצה להעלות את רף ההימור, הוא היה מאיים על חסן נסראללה (וטוב שלא עשה זאת, כי זה עלול היה להיות מלל ריק ופרובוקציה מיותרת). ויותר מכך - נתניהו יודע שכמו במערבונים, כך גם במזרח התיכון: If you want to shoot - shoot, don't talk.

את עיקר נאומו הקדיש נתניהו לחלק השלישי, הפוליטי. רצף של האשמות - לממשלה הקודמת, לסרבנים, לאויב - ומעט מאוד, מעט מדי, לקיחת אחריות למציאות שמתרחשת בתקופתו ונמצאת באחריותו.

תוצאה רעה בכל התחומים

נתניהו, בהופעה לא רעה, שכל כולה היתה תוצאה של הסקרים הלא מחמיאים שקרא – יכול לתקוף את כולם, אבל בסופו של יום ההידרדרות הזאת בכל החזיתות והגזרות קרתה כתוצאה מהחקיקה המשפטית שהוא מוביל, ומחוסר האחריות המדאיג שמגלים גורמים שונים בממשלתו, שתוצאתם המצרפית רעה בכל תחום – ביטחוני, מדיני, כלכלי וחברתי.

אפשר לתקוף את נתניהו על אמינותו – למשל, באמירתו המגוחכת שבנו יאיר לא מתערב בענייני המדינה – אבל אפשר גם להסתכל על הצד החיובי בדבריו. נדמה שהסקרים האחרונים לימדו אותו שהציבור רוצה את בני גנץ לא רק כי הוא גנץ, אלא כי הציבור משווע לחיבור, לביחד, לפתרון שיאפשר לכולנו להמשיך לחיות כאן כפי שהיה עד לפני חודשים ספורים. נתניהו זיהה את הסנטימנט, השאלה מה הוא יעשה איתו כעת. התשובה שלו תקבע לאן נלך כולנו, והאזור איתנו, בתקופה הקרובה.