הגברת התפרצה בנחישות נמרצת אל חנות כלי הנגינה: "תביאו לי את המגפון הכי חזק שיש לכם! אני עולה לירושלים ואנחנו הולכים להקיף את הכנסת! שבע פעמים, כמו ביריחו, עד שהבניין הזה ייחרב כליל!".
- אבל גברתי, שאלתי, ומה עם האופוזיציה? ועובדי הכנסת? גם אותם את רוצה להחריב? ומה נעשה אחרי שתיחרב הכנסת?
"סליחה, מה שאלת?", אמרה הגברת, "אני מתנצלת, אני לא כל כך שומעת, אני עם אטמים בשביל ההפגנה...".
מגפונים ואטמים, חורבן והריסות, שופרות ושופרים. אם תרצו, וגם אם ממש לא - זה הסיפור הישראלי כרגע. כולם צועקים, אף אחד לא מקשיב. או יותר נכון, כולנו מקשיבים לצעקות ולפעיות של אלו שאיתנו, מה שהופך את זה לבעייתי אפילו יותר, כי זה רק מחזק את תחושת "אנחנו העולם, אנחנו הילדים...".
זכות הצעקה היא לכולנו, אבל נותר רק רעש
נכון, זכות הצעקה לי, זכות הצעקה לך, זכות הצעקה לכולנו, ולכל טרה־לה־לה־לה. ככה זה בדמוקרטיה - צועקים. אבל אפילו ביוון העתיקה הבינו שאם כולם צועקים, שומעים רק רעש מחריש. בדמוקרטיה צריך להפגין, להתלהב ולריב, אבל צריך גם לדעת להקשיב. בעיקר לצד השני, כי את הצד שלנו אנחנו מכירים היטב.
תמיד היינו עם מקוטב, זה לא חדש. לפעמים זה נראה שיותר משאנחנו אוהבים את שלום התאנה וגפנה, אנחנו מתים על דוברי הקוטב. אך גם בהתכתשויות ליבה בעברינו - הסכם השילומים, הסכם השלום עם מצרים, מלחמת לבנון, הסכמי אוסלו, ההתנתקות - ידענו לצעוק ולהפגין בעד או נגד.
אבל ידענו גם לדבר את הדרך הכואבת להחלטת העמק הלא שווה. כך התכתשויות אלו יצרו נאומים ומכתמים חוצבי להבות ומניחי אבני יסוד, מילים ודיונים שכוננו את זהותנו כאומה מורכבת משלל ניגודיה, אבל מורכבת.
במצב הנוכחי, כולנו מגפונים ואטמים. העם בישראל נחצה לשני קטבים. זה אומר "כולה שלי", וזה אומר "כולה שלי". ושניהם - ייהרג ובל יעבור, או יעבור וייהרג, מה זה משנה אם יישאר פה מישהו לעשות איתו משהו ביום שאחרי.
לא לצאת ידי חובה
בבית המשפט, בבית הפרטי. הביטו ימינה ושמאלה, לאהובים ואהובות, בני משפחה או חברות נפש, קרובות ומקורבים: האם אי־פעם חשתם שהם טועים לגמרי ושאתם צודקים לחלוטין? ברור שכן. כולנו בני אדם ובנות חווה הבטוחים מדי בצדקת טענתם. אבל עקומת הצדק של גאוס מוכיחה שהמציאות לרוב די ממוצעת.
אומרים שהצדק עיוור - עכשיו הוא בטח גם חירש. ועדיין, בואו נקווה שנותר לו גם מעט לב. ולא, זה לא בשביל לצאת ידי חובת ההטפה "לשני הצדדים". בואו נקשיב לצד שמנגד, וננסה להבין שיש צדק (גם) בדבריו. שכן, אם לא נרד מכוכב הצדק המוחלט - מהר מאוד נגלה שאפשר להיות צודק, אבל לא יישאר מי שיצדיק אותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו