האגו של מרב מיכאלי הפיל את הגוש

סצינת הסיום של הסרט "תלמה ולואיז": סוזן סרנדון וג'ינה דייויס יושבות במכונית כשלפתע הן מגלות שהן מוקפות שוטרים ואין לאן לברוח. זהו זה, המסע הסתיים, אין מה להפסיד יותר. בהחלטה משותפת הן אוחזות ידיים, לוחצות על דוושת הגז ודוהרות אל עבר התהום כי אף אחד לא יחליט בשבילן מתי יגיע הסוף.  

למרב מיכאלי וזהבה גלאון היתה הזדמנות להיות התלמה ולואיז של הבחירות האחרונות רק עם סוף שמח הרבה יותר. הן יכולות היו לצאת למסע מבוסס ערכים משותפים שכולו איך ומה שהן רוצות, שתי נשים חזקות, מפלגה אחת, זה תסריט מעניין שאפשר למכור. אבל ברגע האחרון מיכאלי החליטה שלא, היא יוצאת למסע הזה לבד. ההחלטה הדרמטית הזאת גרמה להתרסקותו של כל המחנה ובדיעבד לסופה של מרצ – אבל גם לסופה של מיכאלי כראשת העבודה.

הרבה דברים אפשר להגיד על מיכאלי: חכמה, מרשימה, אמיצה, אינטליגנטית, וכן, יש לה אגו. כשהוא שיחק לטובתה הוא סייע לה לקבל החלטה להתמודד על ראשות העבודה בבחירות הקודמות ולהציל את המפלגה מהתרסקות. בבחירות הנוכחיות הוא עבד נגדה וגרם לה לסרב להתאחד עם מרצ למרות שהיה ברור שזה הדבר הכי נכון לעת הזאת. ככה זה אגו, אם הוא לא מספיק גדול אי אפשר להצליח אבל אם הוא גדל טיפה יותר מידי הוא מתכון לכישלון.

והוא ניכר: בסרטוני הטיקטוק, בצליל של המילים, בזחיחות שהתעקשה לשדר שהכל בשליטה והכל בסדר. בבעלות שמיכאלי ניסתה לקחת על ערכים של פמיניזם וליברליות. זהבה גלאון היא לא פחות פמיניסטית וליברלית ממיכאלי ויש לה רקורד מרשים של עשייה ציבורית. לרוץ לצדה זה כבוד, לו רק מיכאלי היתה מסוגלת לומר זאת זה היה מחולל פלאים.

אי אפשר להאשים רק את מיכאלי בכישלון גוש "רק לא ביבי": יש גם ליברמן בלי הסכם עודפים, מפלגות הערביות שמתפלגות, גנץ בבועת ג'וגינג, לפיד שעובד נגד הגוש שלו ונכשל בזיהוי סכנות מיידיות. אבל הסיפור של מיכאלי הוא דוגמא מצויינת למה שהשמאל הישראלי מצטיין בו כ"כ – יוהרת הניואנסים. התחושה שכל מי שטיפה שונה ממני במקרה הטוב אינו ראוי ובמקרה הרע מטומטם, מאבק הרואי וחסר פשרות בין מי שלומדות קולנוע ומגדר לבין מי שלומדות מגדר וקולנוע.

שני הגושים קיבלו כמעט את אותו מספר קולות ובכל זאת ממשלת נתניהו הנוכחית תהיה חזקה מתמיד. ישראל של יום רביעי בבוקר שונה מאוד מישראל של שלישי אחה"צ. הפוליטיקאים שייצגו בעתיד את הגוש החילוני הליברלי חייבים ללמוד לקח חשוב: את הגאווה תשאירו למצעד – או שיהיה מי שיבטל אותו.