ביקורו של יאיר לפיד בעצרת הכללית של האו"ם אמור היה להיות רגע השיא בקמפיין הבחירות המדיני של מי שרואה את עצמו מנהיג מחנה המרכז-שמאל. הפיק אליו כיוון צוות הקמפיין, אחרי חודשים של הכנה ושל ניסיונות לשוות לראש ממשלת המעבר מראה מנהיגותי. לפיד הצטלם עם חיילים, נפגש עם מנהיגים, איים על נסראללה, ייחס להצלחתו את העיכוב בהסכם הגרעין, כשהכל נועד להתרכז לרגע הזה בו יתייצב מעל במת האו"ם ויישא את נאומו מול האומה.
נקודת הייחוס של לפיד בתחילת הקמפיין הייתה, איך לא, בנימין נתניהו. בין אם היה זה בניסיון לחקות אותו, לעשות הפוך ממנו, או לתקוף אותו, היה נתניהו, ונותר, הקטליזטור. הציר שסביבו סובב הכל. גם קמפיין מפלגת יש עתיד. ולא רק שלה. אבל ככל שהתקדם הקמפיין גילה לפיד ששחקן נוסף מעיב על תוכניותיו. אותו טרדן העיב גם על ביקורו באו"ם ועמד ברקע נאומו (שעם ההצהרה על כוונה להקמת מדינה פלשתינית מכוון "לשתות" קולות מגנץ) ופגישותיו בניו יורק, שאמורים היו לבסס את מנהיגותו במחנה.
אולם בעוד שלמחנה הימין יש מנהיג אחד, שבימים אלה מרוכז כל כולו בהובלת הניצחון לגוש הימין, נאלץ לפיד להתגושש עם בני גנץ, שמתעקש למלא את הארץ בשלטים המכתירים אותו כראש הממשלה הבא. לפיד היה משוכנע שהמספרים בסקרים ידברו בעד עצמם. ששחקן עם מספר חד ספרתי לא יוכל לטעון לכתר מול זה שמתקרב במספר המנדטים לנתניהו. אבל גנץ לא יורד. החיבור עם גדעון סער, ומאוחר יותר עם גדי איזנקוט אמנם לא הניב הצלחה, וכנראה לא הוסיף אפילו מנדט בודד, אבל המסר שהוא, גנץ, בעל סיכויים גבוהים יותר להרכיב קואליציה מאשר לפיד, הצליח לחלחל.
הצורך בשלטון יציב ולא עוד מערכות בחירות לא נגמרות זוהה כצורך חשוב בקרב המפלגות. גם בליכוד רצים על אותו מסר. אלא שבניגוד לליכוד, שבמידה שישיג 61 מנדטים ומעלה לגוש הימין אכן יוכל להרכיב ממשלה הומוגנית וכנראה גם יציבה, גנץ מפזר הבטחות ללא כיסוי. האמת היא שאין לו ממשלה. לא יציבה ולא בכלל. ה- 61 שאולי יהיו לשמאל, במידה שלא יהיו לימין, לא באמת עומדים לרשותו. ולמרות שלטי הענק שמבשרים על גנץ כראש ממשלה כשלצידו לפיד, ליברמן, הסיעות החרדיות, העבודה ומרצ, אין קואליציה כזאת במציאות. הנייר יכול לסבול הכל. בעולם האמיתי זהו תרחיש בדיוני.
נתניהו ינסה בשבועות הקרובים להפריך את האלטרנטיבה הקואליציונית הלא קיימת של גנץ, אבל לפיד נותר מול מסר זה ללא מענה. מצבו לא טוב יותר. קואליציית ההזיות של גנץ, היא גם האפשרות היחידה שלו עצמו. למעט שינוי אחד- לפיד הוא ראש ממשלת המעבר. במידה שלא תקום ממשלה ויהיו שוב בחירות, הוא ימשיך להיות ראש ממשלה.
בניגוד לפעם הקודמת, שבה יכול היה לפיד להרשות לעצמו להישאר קטן ולוודא שכל מפלגות הגוש שלו צולחות את אחוז החסימה, הפעם הפריווילגיה הזאת לא ממש קיימת. יש עתיד קטנה ומירוץ דו-ראשי בשמאל לא מבטיח את העברת המנדט להרכבת ממשלה אליו במידה שנתניהו יכשל.
לכן הוא במלכוד. הוא רוצה לגדול אבל לא על חשבון העבודה ומרצ שעשויות לא לעבור. אלא על חשבון גנץ, שלא יורד בגלל שהצליח לשכנע שיש לו קואליציה.
הטור המלא מחר ב"ישראל השבוע"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו