אמש (שני) עודכנו לראשונה מאז תחילת המלחמה בנגיף הקורונה כי ישראל נערכת ל"יום שאחרי". בנאומו, דיבר ראש הממשלה נתניהו על הצורך בהמשך ואף העצמת ההסגר לטווח הקצר, זאת לשם ביסוס היכולת לשחרר את המדינה בקצב מדורג. גם כאן, התהליך זהה לחלוטין למלחמה בטרור, וכיוון שישראל כה מנוסה בדינמקה הזו – סיכויי ההצלחה גבוהים.
הרבה מדובר לאחרונה על "אסטרטגיית יציאה" – זהו התהליך שבו המדינה תתחיל להתאושש מנזקי המלחמה בנגיף הקורונה ותחזור לפעילות שגרה. עם זאת, תהליך זה טומן בחובו סכנות רבות, לרבות גלי התפרצות נוספים – אנו מכירים זאת היטב, ואם נשווה אותו ללחימה בטרור, דיסציפלינה שהמדינה שלנו כל כך מנוסה בה, נבין שיש פה הרבה מאוד אלמנטים מקבילים.
ראשית, מבצעי ייצוב. במלחמה כנגד גל טרור שלב ההשתלטות על השטח המאיים וההאחזות במוקדי הבעיה ממשיך לשלב נוסף והוא תקופת הייצוב. תקופה זו כוללת החזרה מדורגת לשגרה של אזורים בהם הסכנה נמוכה מאוד, במקביל להמשך המאמץ הלחימתי כנגד מוקדים מובהקים. המצב הזה מאוד דומה למה שקורה בשלב בו אנו מצויים כיום – העצמת ההסגר באזורים בהם המחלה מתפשטת תוך שימור המצב בשאר הארץ. הרעיון הוא לייצב את המדינה וליצור תמונה רוחבית ברורה להמשך התהליך.
השלב הבא הוא החזרת שגרת החיים למסלולה. אמנם בטווח המידיי עדיין לא ייפתח הכל ולא הכל יהיה כסדרו, אך יחלו הסרת המגבלות על תנועה. פתיחה של עסקים ברמה בינונית ועוד לא מלאה, כשהמסר המרכזי הוא מניעת ההתקהלות. המצב הזה מאוד דומה לשלבים המתקדמים בלחימה נגד טרור – לאחר שמבצעי הייצוב מביאים את ההישג הנדרש, וחלקם נמשכים ברקע, באזורים בהם יש ייציבות לאורך זמן השחרור לחיי שגרה יהיה בהתאם. כל זאת במקביל להעצמת תהליכי בקרה באמצעות פיקוח מוגבר, ובייחוד בהיבטי היגיינה וסגירת האזורים המועדים להתקהלות – חופי הים, קניונים ועוד. לרשויות המקומיות יש תפקיד מכריע בהקשרים אלו.
מכאן עוברים לשלב הבא, והוא החזרת כמעט כל העסקים לפעילות רגילה – כל זה מותנה כמובן בהצלחת שלבי הייצוב ושגרת החיים. ככל שהנתונים יעידו על דעיכת הנגיף ויאפשרו ריכוזי מאמץ באזורים בהם קיים קושי, ניתן יהיה להחזיר ברחבי המדינה את השגרה כמעט למצב מלא. כך, ובקבועי זמן של 14 יום, שהם למעשה שעון הפעילות של הנגיף, נבין אם פנינו ליציאה מלאה או תהליך איטי ומתארך.
התנאים לחזרה לשגרה
לתהליך הזה, וגם כאן בדומה ללחימה בטרור, יש ארבעה תנאים מרכזיים:
הראשון: מודיעין – גם באמצעות בדיקות וגם באמצעות ניטור של השב"כ חייב לתת מידע שוטף לתהליכי קבלת ההחלטות, ובעיקר בהיבטים של זיהוי מוקדם של התפרצות אפשרית במוקד מסויים, שתאפשר מענה מהיר לנטרולו, למניעת ההתפשטות שלו, או בשפת הביטחון – לסיכולו.
השני: עתודות המוכנות לפעולה מהירה – כאן מדובר הן באמצעים והן בכוח אדם. במצב בו מתגלה מוקד מתפתח – בידודו באופן מהיר על ידי כוחות ביטחון, העצמת הבידוק בתוכו פנימה, בידול אזורים נגועים מאזורים נקיים, ונטרול הסכנה בטרם התהוותה.
השלישי: תודעה והתנהגות – אין ספק שלציבור יש תפקיד מכריע בסיפור הזה. השמירה על היגיינה, המשמעת העצמית, האיפוק, וההבנה שככל שהזמן יחלוף מצבנו משתפר – ההתנהגות הזו תכריע. בדומה לתקופות טרור- כאן מדובר בהתנהגות אחראית, כמו גם דיווח של הציבור על מקומות בהם ניכרת סכנה כתוצאה מאי-הקפדה. היום בעידן המידע – הדבר הזה יכול לזרום מהר באמצעות מוקד מרחבי לפניות הציבור. יש לעודד את מעורבות הציבור ולהפוך אותו למקדם שיתוף פעולה בהקשר מניעתי. פה גם נכנס העניין של כפפות ומסכות במקומות הנדרשים – יש להנגיש אמצעים אלו כי הם "מצמצמי חיכוך", ויש בהם תועלת מוכחת.
הרביעי: אכיפה – מתחייבת אכיפה מאוד קפדנית ופיקוח על ההנחיות, ובדגש על מקומות המועדים לבעיה, כמו למשל מרכזי מזון, ובהמשך קניונים ואזורים בהם מתקבצת אוכלוסייה. בדיוק כמו שנעשה בידוק בכניסה להימצאות נשק – הבידוק כעת חייב להיות בהקשר של חום גוף או לחילופין כניסה עם אמצעים מגינים כגון מסכות או כפפות. כל זאת כאמור לתקופה שבה אנו מצויים בשלבי יציאה, מדובר בשמונה עד שניים עשר שבועות של מצב ביניים – שככל שהמאמצים המתוארים יתנו את פרותיהם הזמן יתקצר.
עוד בנושא:
סגר בכל המדינה החל מהשעה 16:00; מרביעי בערב - אסור לצאת מהבית
לפני הסגר: התנפלות על הסופרים ותורי ענק
רופא סיני בכיר: "היציאה מהסגר לא תלויה בבדיקות המוניות"
מדינת ישראל מאוד מנוסה במצבים האלה, והמנגנונים המוסדיים יודעים לבצע את הנדרש. מכאן שהתהליך בסבירות גבוהה יצליח ואפשר בהחלט להיות אופטימיים. בכל הצניעות אנו חייבים להבין שהשלב הראשון שעסק בהכלה של הנגיף ובצמצום ההדבקה הצליח מאוד בישראל – הנתונים מעידים על כך – המגפה לא התפשטה למעט במוקדים שבהם יש כיום אחיזה ותהליך נטרול ממוקד.
אירוע הקורונה ימשיך להעסיק אותנו, אך בהינתן השלבים המובנים ממבצעי הייצוב ועד חזרה לשגרה, נדע להמשיך את חיינו במקביל עד כדי חזרה מלאה לחיים נורמליים. אנו רגילים לחיות תחת איומי טרור, אנו רגילים להתמודד עם התפרצויות, אנו מכירים את הדינאמיקה של גאות ושפל. וזה בדיוק מה שצפוי כאן.
האם יש להעביר את האחריות לצה"ל?
הדבר האופטימי במצב שלנו בהקשר הקורונה ביחס להקבלה מתקפות טרור, היא שהרבה מאוד תלוי כאן בהתנהגות שלנו. המסרים היוצאים ממערכת הבריאות מאוד נכונים – המאמץ הציבורי, ההתנהגות של כל אזרח ואזרח הם אולי "הנשק" היעיל ביותר בתקופת ההתייצבות, וככל שנהיה מודעים יותר (וזה לא מסובך בכלל) התהליך הזה יהיה מהיר יותר.
ועוד מילה על השיח סביב העברת האחריות לצה"ל. לטעמי, למרות כל היתרונות שיש לצה"ל ולמערכת הביטחון, ההחלטה לשמור את ניהול האירוע בידי גורמים אזרחיים תחת פיקוד ראש הממשלה בשלב זה הם נכונים. תפקידו של צה"ל הוא להגן על המדינה מפני אויב חיצוני. לא זכור לי שמחרחרי המדון סביבנו הרימו ידיים ונכנעו. העברת האחריות על המדינה למערכת הביטחון נכונה אם ורק אם אנו עומדים בפני קטסטרופה – וזה ממש לא המצב וגם לא יהיה המצב.
לכן, בשלבים אלו, נכון לתת לפיקוד העורף אחריות על היבטים מסויימים בצד הפעילות האזרחית. לתגבר את משטרת ישראל בחיילים. הצבא צריך לעזור פה, אך פעילותו לא מהווה מרכז כובד. עיקר המאמץ הצבאי הוא עדיין לא הקורונה. צריך לתת קרדיט לגורמים האזרחיים שהצליחו עד כה בהחלטות מושכלות להביא אותנו למצב שמאפשר תחילת יציאה מהמשבר. ככל שהזמן עובר המערכות יודעות לשלב ידיים ולתת מענה אפקטיבי. ללמוד ולהשתפר. להתקדם ולנצח.
הכותב הינו מפקד חטיבה בצה"ל לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו