שמואל משה, מנכ"ל עמותת "נותנים תקווה", ימלא היום את משאלתו האחרונה של הראל גורן בן ה־12, שהלך לעולמו לפני ארבעה חודשים בתום מאבק ממושך במחלת הסרטן. בקשתו של הראל ז"ל היתה לחלק את דמי הכיס, שהוא היה מקבל משמואל, לילדים כמוהו.
לקראת האירוע המרגש שוחחנו עם תמי גורן, אמו של הראל ז"ל, על בנה ועל ההתמודדות הקשה שהמשפחה עברה כולה יחד. "הראל אובחן בפעם הראשונה במארס 2018 עם מצב של טרום־לוקמיה. האבחנה הזו היתה הכניסה שלנו לשנתיים של רכבת הרים", היא מספרת, "הרופאים המטפלים בשניידר חשבו שהם יצליחו לעצור את המחלה בעזרת טיפול בסטרואידים, ואכן בשלב הראשון הסרטן נסוג".
עם זאת, "בבדיקת מח העצם שנעשתה לו לפני שהחלטנו להחזיר אותו לבית הספר - זו היתה, אם אני לא טועה, הבדיקה ה־15 - התברר שהתאים מתחילים לחזור ולהיות סרטניים. לכן היו חייבים להשתיל לו מח עצם. נבדקנו אני, אביו של הראל בועז, אחותו אלה (14) ואחיו אבירם (10). התברר שמח העצם של אלה מתאים לגמרי לזה של הראל, והוא עבר את ההשתלה והיה בבידוד שבעה חודשים. אלא שאמנם את הסרטן הוא ניצח, אבל הגוף נלחם במח העצם המושתל".

לדבריה, "בחודש אוקטובר בשנה שעברה הראל הועבר לתל השומר למחלקת שיקום בניסיון לעזור לו. שם שמואל משה פגש את הראל, ונקשר ביניהם קשר אמיץ. הראל היה מסוג הילדים שמתחבר לכל אדם, ובנות השירות המדהימות שטיפלו בו אהבו אותו".
בשלב הזה הראל הואכל בזונדה. היה צורך מרכזי שהוא יעלה במשקל, ושמואל הבטיח לו 300 שקלים על כל קילוגרם שהוא יעלה. "פעם בשבוע שמואל היה מגיע, והראל היה נשקל ומקבל כסף על העלייה שלו", ממשיכה תמי, "זה היה חשוב כל כך להראל, שהוא כעס על האחיות שהן הפסיקו לו בלילה את הזונדה. הוא אמר שהן פוגעות לו בעסקים.
"למרבה הצער, במהלך שנתו האחרונה הראל עבר תהליך קריסה של הריאות ומצבו החמיר. הוא הפסיק לעלות במשקל, ואז שמואל מצא דרכים אחרות לעשות איתו הסכמים כדי לשלם לו דמי כיס. העמותה גם דאגה להוציא את הראל למסיבת חנוכה שערכה באמבולנס מיוחד, ועם בלוני חמצן.
"בינתיים הראל כבר התחיל לתרום חלק מהכסף שאסף. הוא תרם, למשל, למאור 'איש הלגו', שמסתובב בבתי חולים לילדים ומחלק חבילות לגו למאושפזים".
מנכ"ל העמותה, משה שמואל, אומר כי "הראל היה ילד מדהים ואנחנו התחברנו מייד. הוא תמיד חייך, גם כשכאב לו, ואהב מאוד לשחק ולשיר. הוא היה כוכב פה בבית החולים".