האש עוד בוערת: האנשים ששרדו את אסון הכרמל משחזרים את רגעי האימה המצמררים

עשר שנים חלפו מאז שריפת הענק בכרמל שגבתה את חייהם של 44 בני אדם וכילתה עשרות אלפי דונמים של שטח מיוער. בשיחה עם "ישראל היום" חוזרים האנשים שהיו שם אל המראות, המילים והדמויות שלא יימחו מזיכרונם. מה קרה שם, כשהאש הלכה והתעצמה, תוך שהיא מתישה את כוחות הכיבוי ואת צוותי ההצלה והמשטרה? פרויקט מיוחד.

הקצין שנכנס לנעלי המפקדת הנערצת

"שמענו את הצעקה שלה: 'אני נשרפת!'"

שלוש שנים חלפו מאז מונה נצ"מ אמיר גולדשטיין למפקד משטרת חיפה, ובכל בוקר כשהוא נכנס ללשכתו, מקדמת את פניו תמונתה של המפקדת שלנעליה נכנס. אותה מפקדת שהצילה את חייו מהאסון, שבו היא נספתה.

"את התמונה של אהובה תומר אני לוקח איתי עוד מהתפקיד הקודם. מתחת לתמונה שמתי במסגרת את הפיוט 'אנא בכוח'. זה היה צלצול הטלפון שלה", מספר נצ"מ גולדשטיין בכאב, "ביום שהודיעו לי על המינוי, התקשרתי לאח של אהובה, שעד היום אני בקשר איתו, והייתי גם בקשר עם אמא של אהובה עד שהיא נפטרה. זה הזוי שהיום אני יושב על הכיסא שלה".

לפני עשור שימש גולדשטיין קצין סיור ומ"מ קצין אג"ם של משטרת חיפה. לשריפה בכרמל הוא הוקפץ ב־11:30. במשך ארבע השעות שחלפו עד לאסון הוא התרוצץ בין עוספיה לכלא דמון. בשלב מסוים פגש את אהובה תומר, שביקשה שיצטרף לרכבה.

"באיזשהו שלב היא רצתה את התיק שלה וביקשה שאדאג שניידת תביא אותו מהתחנה. הניידת הגיעה מהאוניברסיטה, אבל אז הוחלט לחסום את הכביש מצומת דמון לבית אורן. אהובה חשבה שצריך להשאיר ניידות לשגרה - אז אמרה שאני אביא את התיק", משחזר גולדשטיין, "התנגדתי ואמרתי לניידת שתבוא מלמטה. אמרתי 'אני לא יוצא מפה'. היא המשיכה להתעקש, אני המשכתי להתנגד עד שהפנים שלה האדימו. היא נשכבה, פתחה את הדלת ואמרה 'עכשיו תצא, בפקודה!' בדיעבד הבנתי שרצתה את התיק כי היתה תקשורת והיא רצתה את האודם".

במבט לאחור, התברר שהצילה את חייו. "ירדתי מבית אורן לעתלית. בדרך ראיתי את אוטובוס צוערי השב"ס עולה", ממשיך גולדשטיין, "אחרי שניות אני שומע את אהובה צועקת בקשר: 'תביאו לפה דחוף מסוקים וכבאיות'. אהובה לא נלחצת לרוב. אני לוקח את התיק ומתחיל לעלות בחזרה. בדרך עוצר אותי מפקד המחוז דאז, שמעון קורן. הוא אומר, 'לא שמעת את אהובה? צא מהאוטו'. איך שיצאתי שמענו את הצעקה האחרונה שלה שהיתה נוראית: 'אני נשרפת!'"

כמו בתמונה האחרונה שלה, שבה נראה גולדשטיין כשהוא יושב ברכבה, גם חבריו ראו אותו בפעם האחרונה עימה. "היו דיווחים על אהובה ועל עוד קצין שנעדר. אשתי ראתה בטלוויזיה שמפקדת תחנת חיפה נפצעה אנושות, והיא יודעת שאני צמוד אליה. היא מתקשרת ואני לא עונה, כי לא היתה לי קליטה. היו אנשים שראו אותי וכמעט התעלפו. בדיעבד התברר שאחרי שירדתי מרכבה, היא פגשה את איציק מלינה ז"ל וביקשה ממנו להצטרף אליה".

"המתח הזכיר לי את דרום לבנון"

אמיר פיקד על אחי הנופלים

חודשים ספורים אחרי שאמיר בניאס איבד את שני פקודיו באסון הכרמל, התקיים תרגיל, לכאורה שגרתי, בתחנת הכבאות של עפולה. אלא שבשונה מהתקופה שקדמה לאסון, הפעם דני חייט ואורי סמנדייב ז"ל לא השתתפו בו, אלא פקודים חדשים: אחיהם רון חייט וגלעד סמנדייב, שהתגייסו בעקבותיהם לארגון, אחרי שנפלו.

"תוך כדי אימון שמו את רון על האלונקה", נזכר בניאס, "אני בא לקשור אותו לאלונקה ופתאום אני רואה את דני. התחלתי לצעוק: 'תפתחו אותו מהר!' זה החזיר אותי אחורנית".

באותו יום חמישי, 2 בדצמבר 2010, יצא בניאס לעוד יום של לימודים בבית ברל. בשעות הצהריים, כשהלהבות בכרמל התגברו, הוא החליט לצאת ולהקדים למשמרת שעליה היה אמור לפקד בתחנת הכבאות בעפולה.

"חזרתי עם חבר ממד"א, ובעלייה מכביש 6 לוואדי ערה אנחנו שומעים דיווח על אירוע רב-נפגעים", משחזר בניאס, "אני מנסה להתקשר לדני והוא לא עונה לי. אני אומר לחבר 'תפעיל סירנות, דני הלך. הוא לא עונה לי, קרה משהו'. הגענו לתחנה, קפצתי מעל הגדר, רצתי פנימה וצעקתי, 'תיצרו איתו קשר, זאת המשמרת שלי'. ואז אומרים לי שאורי נמצא איתו".

אחרי בירורים מתבשר בניאס כי דני הועבר במצב קשה לבית החולים, אולם אורי נעדר. "ביקשתי מקצין אחר שיבוא מהבית להחליף אותי בתחנה, ועם חמישה לוחמי אש העמסנו ציוד חילוץ על טנדר ויצאנו לכרמל", ממשיך בניאס לספר, "בצומת בית אורן אבא של אורי תפס אותי בחולצה וצעק אלי בבכי: 'איפה הבן שלי?' המתח והשקט בלילה בתוך היערות הזכירו לי את שמורות הטבע של המחבלים בדרום לבנון".

הוא מציין כי "אלעד ריבן נמצא בדבוקה של הגופות במדרון, אבל את אורי לא מצאנו. שאלתי קצין אם הוא סרק את החלק התחתון של המדרון והוא טען שכן, אבל לוחם שלי מצא את הגופה של אורי במקום למחרת בבוקר. זה לא עוזב אותי. יכול להיות שכשהסתובבנו בלילה וצרחנו את שמו הוא עוד היה גוסס", מסכם בניאס בגרון חנוק, "אבל אין לי ספק שהם נתנו 300 אחוז, כי היו להם המון נקודות יציאה. אני גאה בדני, שכמפקד צוות קיבל החלטה פיקודית וערכית מהמעלה הראשונה, וזה שאורי ואלעד נשארו איתו מעיד כמה ביטחון שרר בצוות הזה. הם הבינו שהם המגן האחרון".

"שעות מסויטות שלא אשכח כל ימי חיי"

המפקד שנאלץ להתמודד עם הנורא מכל

"האש התחילה להתקרב אלינו במהירות, והכלא נהיה אפוף עשן סמיך. היה קשה לנשום, והאסירים התחילו לדפוק על הדלתות של התאים. היתה שם מהומת אלוהים". האירועים האלה, שהתרחשו באותו יום נורא של 2 בדצמבר 2010, צרובים בזיכרונו של בני תייאר (53) כאילו התרחשו אתמול. תייאר, כיום עורך דין פרטי, שימש מפקד כלא דמון בזמן אסון הכרמל.

שעתיים לפני שהאסירים דפקו על הדלתות, קיבל תייאר הוראה להיערך לפינוי. בכלא היו יותר מ-600 אסירים, אך רבים מסוהריו היו בחופשה לרגל חג החנוכה. "כינסתי את הקצינים שהיו בכלא להערכת מצב, כי בכל זאת מדובר באופרציה מורכבת", מספר תייאר, "היו לנו אסירים ביטחוניים, שב"חים וגם אסירות ביטחוניות, ובהן המחבלת אמנה מונא, ששוחררה כשנה אחרי האסון בעסקת שליט. בשל הרגישות, בשני הטרנזיטים הראשונים שהגיעו אלינו מכלא כרמל פינינו קודם את האסירות הביטחוניות, ובהן מונא, שהיתה אסירה דומיננטית מאוד ומניפולטיבית".

השעה היתה 13:30, אבל בחוץ שררה אפלה בשל העשן הסמיך. "התחלנו לפנות אסירים ומסביב ראינו המון בעלי חיים, חזירי בר ושועלים עולים באש ורצים. המחזות היו קשים והריצה הזאת היתה כמו לפידים בוערים שמפיצים את האש ממקום למקום. זה היה מטורף", ממשיך תייאר לספר, "היו לנו שתי חיילות ששירתו בכלא שנכנסו לחרדה. הן ישבו ומיררו בבכי, ואחת צעקה שהיא לא רוצה למות".

כשאוטובוס צוערי השב"ס התקרב לכלא לסיוע, תייאר לא דמיין שהשיחה שניהל עם אהובה תומר ז"ל תהיה האחרונה, ושבחלוף 20 דקות היא תמצא את מותה עם 38 מנוסעיו. "ב-15:30 כבר פינינו חצי מהכלא, ואז אני מקבל טלפון מאמנון יהבי, מפקד קורס קציני שב"ס. אמנון הוא חבר מאוד טוב שלי, הוא נשמע מאוד נסער ואני שומע רק חצי צעקות וחצי בכי מהצד השני של הקו. לקח לי זמן לקלוט שהוא אומר לי 'כולם מתים'. בדיעבד התברר שהוא נסע לפני האוטובוס במרחק של כמה מאות מטרים, וכשהוא הגיע לכאן וראה שהאוטובוס מתמהמה הוא חזר על עקבותיו ונחשף לגודל האסון.

"בלילה קיבלתי עשרות טלפונים ממשפחות הצוערים, שדרשו תשובות על גורל יקיריהן. עמדתי מול הרשימות של הצוערים שהיו באוטובוס, ולא העזתי להגיד לאף אחד מה אני רואה עד שהוא יקבל הודעה רשמית, כולל אנשים שהכרתי ואפילו חבר'ה שאני בעצמי שלחתי לקורס קצינים. אלה היו שעות מסויטות שלא אשכח כל ימי חיי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו