"לאושר שהיה לנו יש סוף נורא ואיום"

למוות, אלעדי שלי, יש לוח שנה משלו. הוא מתחיל בחגים, אחר כך ביום ההולדת שלך וביום ההולדת של אחיותיך שמעולם לא הכרת. ומבלי להספיק לנשום מגיע יום האסון, היום שבו הלכת מחייך ומלא התלהבות כדי לעזור לכבות שריפה שפרצה וחזרת בארון עץ עטוף בדגל המדינה, ללא רוח חיים.

היו לך תוכניות, חלומות, אהבות ושמחות שהפכו להיות התוכניות, החלומות, האהבות והשמחות שלנו. הכל עלה באש ובעשן סמיך ושחור.

כבר 10 שנים שאנחנו חיים על פי לוח השנה המיוחד שלנו. הוא מפורט הרבה יותר מכפי שציינתי כי ישנם ימים רבים של זיכרונות וחוויות שרק אנחנו מכירים.

עם השנים הלב בוכה יותר בשקט, יותר בסתר למרות שהכאב פוצע ללא הפסקה. למראית עין, מתרגלים להיעדרותך ולנוכחותם של אחרים בחיינו.

לאט לאט, סביב סביב, נוספים הורים שכולים ומשפחות שכולות רבות למעגל שלנו, רבות מדי. קודם למותך הם היו כמעט "שקופים". כששמענו על אסון שקרה לאחרים - נעצרו חיינו לרגע, החסרנו פעימה. אמרנו בליבנו: "איזה אסון נורא. לנו זה לא יקרה" - והמשכנו בחיינו, במשימות החיים של כל אחד ואחת. 

כבר 10 שנים שזה לגמרי אחרת. 10 שנים שאנחנו חשים מקרוב איך מרגישים מהצד הזה של החיים - החיים בצל המוות בצד של השכול, של האובדן הבלתי נתפס, הבלתי טבעי, של ילד בן 16 שכל חייו היו לפניו.

ילדי, נער צעיר, קם בבוקר והולך לבית הספר. יש לו היום מבחן בלשון, שריפה ענקית פורצת בכרמל והוא מתייצב על פי צו מצפונו לעזור לכבותה - ולא חוזר הביתה יותר, אף פעם.  זה בלתי נתפס.

תחילה קראתי לך עד שגרוני ניחר. רציתי שתשמע. יותר מזה, רציתי שתענה לי. אינך עונה!!!

זה לא אופייני לך. תמיד ענית לי מייד כשקראתי לך. אני מניחה שאינך יכול.  הייתכן שאתה קורא לי אך המענה אינו נקלט בחושיי הארציים?

כל כך הרבה דברים התרחשו ב-10 השנים הארורות הללו. באו והלכו. רק מותך נותר קבוע. בלתי ניתן לשינוי.

אלעדי שלי, לגעגוע אין סוף. לאושר שהיה לנו ביחד יש סוף נורא ואיום. טראגי.

השמש זורחת ואף שוקעת, בא עוד חורף, מגיע עוד קיץ, האביב מכאיב והסתיו מדכא, החגים בלתי אפשריים אבל אנחנו חיים אותם איכשהו בכוח האינרציה.

בתוך עיניי כאילו נוספו עדשות שעליהן דמותך המצוירת משתנה. כמו סרט בהקרנה אישית. כל הזמן אתה הולך מולי ואיתי תמיד במרחק קבוע. אני מושיטה יד ואי אפשר להגיע אליך. אני רוצה לחבק אותך, לנשק אותך, להריח אותך. זה בלתי אפשרי... רק בדמיון.

אני באה אל קברך, אל האבן, ומדמיינת שזהו ביתך החדש, הנצחי.

אוהבת אותך לעד, אלעד.

הביא לדפוס: דניאל סיריוטי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו