מחזה מרגש התרחש לאחרונה ביחידה לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם. כל בני משפחתו של חיים בנימין סרנוב, מחלים מקורונה שהיה בסכנת חיים, המתינו ברחבת המשפחות. בנו אברהם דוד (11) התרגש מהמעמד יותר מכולם: לאחר שבועות ארוכים שבמהלכם לא פגש את אביו, שהיה מאושפז במחלקות הקורונה בהדסה, הוא זכה לפגוש אותו ולראות מקרוב כי אביו בדרך הנכונה להחלמה.
סרנוב בן ה-48, המתגורר עם משפחתו במודיעין עילית, עובד כמתכנת בתחום הרפואי. במהלך חודש אוקטובר בשנה שעברה הוא פונה אל מחלקת הקורונה בהדסה עין כרם לאחר שלא חש בטוב. עם הגעתו התקשה לנשום ולאחר שלושה ימי טיפול הורדם והונשם, והועבר ליחידה לטיפול נמרץ לחולי קורונה קשים.
פרופ׳ ורנון ואן הירדן, מנהל היחידה לטיפול נמרץ, שעמד בראש צוות גדול שטיפל בסרנוב, מספר כי כאשר נמשכה התדרדרות מערכות גופו, הוא חובר על ידי הצוות הרפואי למכשיר האקמו: "המכשיר מפעיל באופן מלאכותי את הלב והריאות של החולה. פעמים רבות זהו הסיכוי היחיד להשאירו בחיים, כאשר מצבו קשה ומערכות גופו לא עומדות במאמץ שנדרש מהן כדי לפעול בעצמן. החיבור לאקמו מאפשר למערכות הגוף לנוח ולהרפות, ובכך הן מתחזקות לקראת המשך הטיפול. הצוותים כאן, הן ממערך ההרדמה וטיפול נמרץ והן מהמחלקות הפנימיות, בפירוש נלחמו על חייו. הצוות הסיעודי עשה עבודה מדהימה למענו".
"הבלבול וההלם היו גדולים"
מרים, רעייתו של חיים בנימין, ששהתה באותם ימים במלונית עקב מחלת הקורונה ממנה סבלה אף היא, מתארת את הרגעים הקשים: "יום לאחר שבעלי הוכנס לטיפול נמרץ לחולי קורונה גיליתי שאני חולה בעצמי. הבלבול וההלם היו גדולים. במלונית לחולי הקורונה שמעתי שהוא מונשם ומורדם ובהמשך מחובר לאקמו. אישה שהכרתי במלונית סיפרה לי שחיבור לאקמו זה כבר העניין הכי רציני, והבנתי שהמצב ממש לא טוב.
"בתוך כל הימים הקשים הללו הייתי רחוקה מבני הבית", הוסיפה. "הילדים הגדולים דאגו זה לזה ולאחיהם הקטנים והמתח היה נוראי. מנגד, במהלך הימים הללו גיליתי דאגה אמיתית, זכיתי לטלפונים מכל עבר ולתפילות רבות, של מי שמכיר אותנו ושל מי שלא. הצוות בהדסה עשה הכל כדי להציל אותו והשתמש בכל הכלים שברשותו", היא מפרטת בהתרגשות. "הם עדכנו אותנו כל הזמן במצב הרפואי והילדים פשוט חיו בבית עם העדכונים ממני ומבית החולים כל יום. ככה עברו כמה שבועות טובים עד שברוך השם הבדיקות הראו שהוא כבר לא נושא את הווירוס".
סרנוב מספר שהוא זוכר מעט מאוד מאותם ימים קשים: "אני זוכר הבזקים, יותר תעתועים מאשר רגעי מציאות. אני שומע מכולם באיזה מצב הייתי, וזה לא נתפס. אני כל הזמן חוזר ומודה לכל אנשי הדסה על הטיפול המסור והמקצועי. טיפלו בי מלאכים. אחיות ואחים שהם מעל ומעבר. אני זוכר את האחות הראשית דבורה ואת בעלי התפקידים השונים שליוו אותי. הם ידעו מה הם עושים. בזכותם ובזכות הקב"ה אני כאן עכשיו".
כשנותק ממכשיר האקמו, מצבו של סרנוב היה עדיין קשה והוא הועבר ליחידה לטיפול נמרץ לחולים רגילים בעין כרם. למרות הקושי, האב התעקש שבתו תתחתן כמתוכנן במועד שנקבע לפני מחלתו, על אף שידע שלא יהיה נוכח בחתונתה: "ידעתי שטיפול נמרץ זה עניין רציני, לא יומיים-שלושה. הפצרתי בה להתחתן כפי שתוכנן. ביקשתי שלא יחכו לי כי עד שאצא ייקח עוד זמן וצדקתי. ההחלמה לא פשוטה".
"התרגשנו מאוד"
מי שליוו בין היתר את המשפחה היה צוות העובדות הסוציאליות בבית החולים. העובדת הסוציאלית ענת הרץ מספרת: "ילדיו של סרנוב הגיעו לראותו, מלבד הבן הצעיר, שכמובן חיכינו לזמן הנכון עבורו להגיע. הילדים היו מלוכדים ואכפתיים, וכשאימם יצאה מהבידוד והצטרפה שמחתי מאוד, וליוויתי את המשפחה בעת ההחלמה של האב".
את רגע המפגש עם בנו הצעיר בן ה-11, לא ישכחו ביחידה לטיפול נמרץ בקומה 2 שבבניין דוידסון. סרנוב האב מתאר: "אברהם דוד לא ראה אותי המון זמן, והיה לשנינו קשה עם זה כי אנחנו מאוד קרובים אחד לשני. גם כשיצאתי ממחלקת הקורונה זה עדיין לא התאים לחשוף אותו למצב הקשה שבו הייתי, ולכן המתנו עד שזה יהיה קל יותר להתמודדות. כשהביאו אותו אליי סוף סוף שנינו התרגשנו מאוד. אחרי שבועות ארוכים המפגש היה רגע מאוד מיוחד. השם שלח שליחים נהדרים כדי שיצילו את חיי, והצוות פה טיפל בי במסירות רבה. לא אשכח זאת לעולם".
פרופ' ואן הירדן מדגיש שעומדת בפניו של סרנוב דרך לא קצרה: "האשפוז הממושך עושה את שלו, יחד עם ההשלכות של הרדמה וחיבור לאקמו. חייו ניצלו והוא יעבוד קשה בשיקום כדי להשיב לעצמו את היכולת ללכת ואת השרירים שנחלשו, אבל הוא לוחם, שכבר הוכיח כמה הוא חזק".
עם צאתו מהדסה להמשך שיקום, נפרדו סרנוב ורעייתו מהצוות שליווה אותם ממושכות: "עכשיו אני יוצא לחזק את הידיים והרגליים", אמר עם צאתו והבטיח לשוב לבקר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו