חודש עבר - כן, שלושים ימים. חודש שלם מאז שלדון האהוב שלנו - בעל, אבא, סבא, אח וידיד נפש - הובא למנוחות.
לפני חודש בכינו לצידו בהר הזיתים שבירושלים, והיום נכפה עלינו - על המשפחה - להתאבל ולכבד את זכרו מרחוק. לפני חודש היינו בליבו של חורף, והיום אנו רואים פה ושם ניצנים של אביב.
לפני חודש היה לילדיי אב נוכח, והיום הם ניצבים לומר קדיש ומקבלים על עצמם את עול היתמות שאין ממנה דרך חזרה. ככה זה החיים. ככה זה המוות. וכך הם זורמים ועוקבים זה אחר זה כמו עונות השנה: שזורים, בלתי נפרדים, לנצח. אבל החיים והמוות אינם שווים בערכם - בהחלט לא.
לזכרו של שלדון אדלסון
בספר דברים כתוב: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
לחיות את החיים - לחיות נכון, בכבוד ובהגשמה עצמית - זאת בחירה. ושלדון ידע זאת טוב מכולם. ב-87 שנותיו הוא הספיק לעשות, להגשים ולחוות כל כך הרבה דברים, מספיק לכמה תקופות חיים של אנשים רגילים. לא לחינם נהגנו לקרוא לו "השפן של אנרג'ייזר".
וזה מה שהופך את מותו לכואב כל כך: החלל שהשאיר הוא עצום. האוויר מרגיש דליל בלעדיו, הצבעים חיוורים ואור היום קר. אני יכולה למלא את ביתי בחברה, בשיחות ובמוזיקה, אבל בלי לשמוע את קולו קורא בשמי - "מירי...!" - אני מרגישה כנודדת במדבר של דממה.
תארו לעצמכם את ההלם שחשתי בשבוע שעבר כשנדרשתי למלא טפסים אישיים והבנתי שעליי לסמן את תיבת ה"אלמנה", כשהאינסטינקט הטבעי שלי הוא לסמן את תיבת ה"נשואה" כפי שעשיתי בשלושת העשורים האחרונים.
אבל אני יודעת שתמיד ארגיש נשואה לשלדון, האיש שהפך לחלק ממני. האהבה שלנו הייתה כל כך שלמה וקרובה. שנינו חשבנו וחשנו את אותם הדברים, בתיאום מלא. יכולתי לקרוא את מחשבותיו, והוא את שלי. לעיתים קרובות הייתי משלימה את המשפטים שהתחיל, כי תקשרנו ללא מילים.
ואנחנו עדיין עושים זאת - כשהוא מופיע בחלומותיי לילה אחר לילה, או כשאני שומעת שירים שאהבנו ועוצמת את עיניי ומרגישה את נוכחותו הקרובה. לכן אני יודעת - לכן כולנו יודעים - ומעבר לכל ספק, ששלדון היה רוצה שנבחר בחיים בדיוק כפי שהוא עשה.
ולמרות הבלבול והכאב הגדול, כך גם אנחנו: נבחר בחיים. נשגשג, נמשיך לגדל את הצעירים, נעלה ונצליח. וכן, כשהזמן יתאים, גם נצחק שוב ונחגוג את החיים. כי זה מה ששלדון היה מצפה מאיתנו.
יהי זכרו ברוך - זיכרון שממלא אותנו בעצב כעת, אך בסופו של דבר ימלא אותנו גם בשמחה.
זוהי תפילתי. זאת הבטחתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו