בשבועיים האחרונים אני ועוד רבים משכניי מסתובבים בתחושת מועקה קשה. נודע לנו על האירוע הקשה שהתרחש באחד מיישובי הנגב כשבוע לאחר התרחשותו. ההכרה שמספר תושבי הכפר ביר הדאג' הסמוך, ביצעו פריצות סדרתיות לבתים במספר יישובים שבמהלכן בוצע אונס בילדה קטנה, היא בשורה שקשה להתמודד איתה ושקשה להכיל. האנס וחבריו יצאו ממקום המרוחק מאות מטרים ספורים מביתי, ופגעו במקומות ובאנשים שאנחנו מכירים היטב. זה דבר שצריך לתת לו זמן לחלחל.
המועקה התעצמה שבעתיים כאשר לבקשת המשפחה נעשה ניסיון לא לפרסם את דבר המקרה, או לפחות להמעיט בכך. פניות שלי לקבל מידע או לראיין את בני המשפחה נענו בשלילה, וביקשו ממני שלא לעסוק בכך.
בימים האחרונים חשתי קרוע. מצד אחד חלקתי על החלטה זו נחרצות. אני סבור שהתמודדות נכונה עם אירועי חירום, ובוודאי שעם משברים בסדר גודל כזה, מחייבים עמידה איתנה אל מול המציאות, והעברה מלאה של המידע לתושבים ולאזרחי המדינה, בלי ליפות ובלי לטשטש (למעט פרטים מזהים וענייני צנעת הפרט). מצד שני - יש כאן קורבנות, יש משפחה, יש קהילה - והם בוחרים להתמודד בדרכם, ולמי יש זכות לחלל את פרטיותם?
אתמול נפל דבר. המשפחה החליטה לשבור שתיקה ולצאת לתקשורת. אבי המשפחה התראיין במספר כלי תקשורת וסיפר את סיפורו. הפרטים פורסמו ובכל זאת ראוי לחזור עליהם: בליל שבת, סמוך לחצות, כאשר בני הבית ישנו במיטותיהם, נכנסה חוליה של שלושה פורצים לבית. כשהם הגיעו לחדר הילדים הם מצאו את הילדה במיטתה. אחד הפורצים, קטין, ביצע בה את זממו: "מעשה סדום על כל המשתמע מכך" כדברי האב, בעוד אחד מחבריו מסנוור אותה בפנס. רק כעבור זמן התעוררו בני המשפחה, ומהרעש שהם השמיעו הפורצים ברחו. רק כעבור חמישה ימים, במהלך ניסיון פריצה נוסף הם נתפסו.
ההכרה בדיעבד שחוליית פריצה ואונס הסתובבה באזור במשך חמישה ימים תמימים, ללא הודעה לתושבים או התרעה, מכה אותי גם עכשיו בתדהמה. בזמן הזה ילדיי ומשפחתי מתנהלים כרגיל, כולל שהות בחוץ בשעות הערב, בטוחים שהאידיליה הנגבית שלנו ממשיכה בשגרה. בזמן שמעבר לגדר, אולי מילולית ממש, אורבת חוליית עבריינים מהסוג השפל והמסוכן ביותר.
תרחיש האימה התממש
רבים חיים פה בתחושת שאננות. "מה כבר יש לגנוב מהבית שלי?" אומר לעצמו כל מי שלא מקפיד לנעול את הדלת. "מה יקחו? את הלפטופ הישן?". יישובים אחרים ישנים בשקט בידיעה שהשמירה הבדואית שהם משלמים עליה תגן עליהם מפני רוב הצרות. מקסימום "מדי פעם גונבים קצת אופניים או כמה עגלים". לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. אז מה? על זה נפוצץ את "יחסי השכנות?".
אז מסתבר שזה לא עובד ככה. מי שלא שומר על הרכוש שלו, מי שלא מציב קו אדום בפגיעה בחקלאות ובמשק, פותח פתח לדברים אחרים. קו המגע לעולם יפרץ. מהאופניים שבחוץ זה יכנס אליך הביתה, ומהרכוש זה יגיע לילדים. צודק אבי הילדה שאמר שאם הוא היה תופס אותם על חם הוא היה עשוי לירות בהם, וזה עובד גם הפוך - עימות עם פורצים בתוך הבית יכול בקלות להפוך לאלימות קשה ואולי לנפגעים בנפש.
רבים מתושבי ביר הדאג' מביעים זעזוע מהאירועים, אבל זה לא מספיק. יחסי השכנות עם הבדואים תושבי האזור צריכים להיבחן מחדש. המצב בו "שכנות" זה שם קוד ל"חסות" - לא יכול להימשך עוד. נחצה קו אדום, והוא מחייב את כולנו להערכה מחודשת. צריך לצפות מהנהגת הכפר להבין זאת ולהוכיח במעשים שהם רואים את האירוע במלוא חומרתו, ועל פי הקודים הפנימיים שלהם. אין להסתפק במס שפתיים או בגינויים רפים. מצופה מהם להתייחס לבני המשפחה של הפושעים באותו האופן שבו יתייחסו לבני משפחה של אנס שפוגע בבדואים, על כל המשתמע מכך.
אבל יותר מכל - מצופה מהנהגת היישובים היהודים והמועצה האזורית לנהוג כאילו קרה החמור מכל, כי הוא באמת קרה. תרחיש האימה התממש, נחצה הקו הדקיק שמפריד בין רכוש לפגיעה בנפש אדם. התפוצצה הבועה, ונגוז החלום. העובדה שעדיין משדרים עסקים כרגיל תביא עלינו את האירוע הבא. אבי הנערה הבין זאת.
מתי אנחנו נבין?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו