לפני יותר ממאה שנה, כך מספרים, ננטש בבית יתומים בנברסקה ילד שסבל משיתוק כתוצאה מפוליו. על מנת שיוכל לעלות ולרדת במדרגות, היו היתומים האחרים צריכים לשאת אותו על כפיהם. כאשר אחד מהם נשאל אם המלאכה קשה, הוא השיב: "הוא אינו כבד, הוא אחי".
אותו משפט הפך לבלדה מפורסמת ששרו ניל דיימונד ולהקת ה"הוליס" בשנות ה-70. עשרות שנים אחר כך, וריאציה של המשפט היתה עולה בדמיוני כאשר שלדון חלה בניוון עצבי כואב ונאלץ להישען עלי בעת שהלך: "הוא אינו כבד, הוא בעלי!".
זה לא היה מאמץ גדול עבורי. כה גאה ושבעת רצון הייתי להיות לא רק רעייתו, אם ילדיו ושותפתו לעסקים ולפילנתרופיה - אלא גם עזר כנגדו, או כפי ששלדון אהב לומר - הרוח תחת כנפיו. כמה מוזר זה שאותה כבדות, שלא הרגשתי בה אז, מלווה אותי מאז לכתו בכל יום. זוהי כבדות של אובדן גדול, של אדם גדול, שחסר בגדול. זוהי כבדות של לב שבור לרסיסים.
איך אפשר לסגור מעגל על אהבה שכזאת?
יום השנה אמור להביא מידה של סגירת מעגל. הוא מסמן את חלוף השנה - אותו ציון דרך אוניברסלי בזמן, שלא ניתן להתעלם ממנו - מאז שאהובנו חלף מהעולם. גלגול של ארבע עונות. הקפה של כדור הארץ מסביב לשמש. יום השנה אמור להביא איתו מידה של מרחק. הוא מוצא אותנו שנה מבוגרים יותר, בזמן שהאדם שעליו אנו מתאבלים נותר לנצח באותו הגיל. הוא מוצא אותנו זקופים או שפופים, נבונים או עייפים מחוויות שהוא לעולם לא ידע.
כיהודייה מסורה, כמי שמאמינה במסורות ישראל, אני מאמצת אל ליבי את יום השנה הראשון הזה לכבוד שלדון - אהבת חיי, והנפש התאומה שלי. אבל אני מודה ומתוודה שעבורי אין ביום הזה סגירה של מעגל ולא מרחק של ממש.
שלדון היה מלא כל כך בתשוקה ובחמלה, כה שופע חלומות ויצירתיות, שהוא דחס לתוך 87 וחצי שנות חייו עשרות גלגולי חיים וקריירות. מי שבוער חזק כל כך לא יכול אלא להשאיר הילה גם כשהוא איננו עוד. ואכן שלדון ממשיך להתקיים: בילדים ובנכדים שכל כך מזכירים אותו; בפרויקטים הפילנתרופיים שנושאים את שמו; בתעשיות ובקווי רקיע שהוא עיצב מחדש; באסירות התודה של האנשים הרבים מספור שנהנו ממנהיגותו ומרוחב ליבו. כמעט שלא עובר יום ללא מכתב שאני מקבלת מאדם זר, שמעלה על נס חסדים ומעשים טובים ששלדון עשה עבורו. כמעט שלא עובר יום מבלי שאני שואלת בקול רם: "מה שלדון היה עושה?", כשעליי לקבל החלטה חשובה.
כבר שנה ששלדון לא נשען עליי. למעשה, ההיפך הוא הנכון. לכל מקום שאני הולכת, ובכל דבר שאני עושה, בעיני רוחי זו אני שנשענת עליו - לעצה, לעידוד, או כדי לשתף בזיכרונות האינטימיים ביותר. האם ייתכן שמישהו היה רוצה לסגור מעגל על אהבה שכזאת? האם ייתכן שמישהו היה רוצה מרחק מכזה מיזוג של לבבות ושאיפות?
בוחרת לחבק את החיים מחדש
הגענו הנה כדי את זכרו של שלדון, לומר קדיש בהר הזיתים שבו הוא שוכב, בקרב קדושי ומדינאי ציון; להדליק נרות אזכרה המסמלים את רוחו הנצחית.
יחד עם זאת, אנחנו מודעים כל העת לציוויו של אלוהים בתורה: "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים". זה זמן רב שאני מצטטת את הפסוק הזה כדי לנחם אבלים. ובמשך השנה שחלפה דקלמתי אותו יום-יום לעצמי. עכשיו, ביום השנה הראשון הזה - שהוא בצירוף מקרים גם פתחה של שנה אזרחית חדשה - הגיע הזמן לעשות את הבחירה הזאת. ואני בוחרת לצאת ולחבק את החיים מחדש.
הילדים והנכדים ששלדון העריץ מאוד גדלים ומתבגרים, ואני מתכוונת להיות שם למען כולם. במיטבי וכל כולי.
ואני אעשה את זה - אנחנו נעשה את זה - בידיעה ששלדון היה רוצה זאת, שהוא עודנו איתנו ושזכרו מאיר ומחמם את חיינו כמו נר שלעולם לא יכבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו