מהבית החרדי ועד הפזורה הבדואית: סיפורם של 11 מבוגרי "אחריי" שנפלו במלחמה
הם גדלו במקומות שונים, דיברו שפות שונות והגיעו מרקעים שלא תמיד נפגשים בחברה הישראלית • 11 צעירים שעברו במכינות ובשנת השירות של "אחריי" בחרו בשירות משמעותי - ונפלו מאז 7 באוקטובר • בני משפחותיהם חוזרים אל הדרך שעשו, אל הקרבות האחרונים ואל הערכים שחיברו ביניהם
הם הגיעו מרקעים שונים, החזיקו בתפיסות עולם שונות - אבל כולם נלחמו ונפלו למען אותם ערכים ואותה המדינה. כעת בני משפחותיהם חוזרים אל הבית שבו גדלו, אל הדרך שעשו ואל הקרב האחרון שלהם. "כשתומר נלחם שם בכיסופים לבד, הוא לא חשב על מי הוא מגן או מה העדה שלו".
אחד גדל בבית חרדי בירושלים והפך ללוחם ימ"ס. אחר נולד בכפר הדרוזי בית ג'אן ועזב בגיל 13 את הבית כדי ללמוד בפנימיית הכפר הירוק. הוריו של אחד עלו מאתיופיה, אחר נולד בפזורה הבדואית בנגב. היו בהם דתיים וחילונים, בני המרכז והפריפריה, צעירים ממשפחות של לוחמים וכאלה שסללו את הדרך בעצמם.
11 צעירים, ממקומות שונים מאוד בחברה הישראלית, עברו בשנים שלפני גיוסם במכינות הקדם-צבאיות ובשנת השירות של תנועת "אחריי": תומר נגר, עדי מאלכ חרב, אילן אליהו משה יעקב, רונן שפירו, חביב קיעאן, בני טקה, יעקב קרסנינסקי, אריאל צים, אליעד אוחיון, אביאל מלקמו ויוחאי גלאם. מאז 7 באוקטובר, כולם נפלו.
הם חלק מרשימה ארוכה בהרבה. מאז 7 באוקטובר נפלו 71 מבוגרי "אחריי", ומאז הקמת העמותה - שפועלת בקרב בני נוער וצעירים מכל חלקי החברה, בדגש על הפריפריה החברתית והגאוגרפית - מספר חלליה עומד על 100. כשמניחים את סיפוריהם של 11 הנופלים זה לצד זה, קשה להתעלם מהמרחק בין המקומות שמהם יצאו - ומהדמיון בבחירות שעשו לאורך הדרך.
"הוא בחר להילחם עד שנפל"
בבית משפחת נגר, למשל, תומר, שנפל בקרב על מוצב כיסופים, היה דווקא "הילד הקטן והמפונק", מספרים בגעגוע אמו חנה ואחיו הגדול עדן. אבל בבוקר 7 באוקטובר - הוא היה גיבור השעה.
"תומר נותר לבדו בעמדת השמירה בבונקר במשך כ-42 דקות וירה את כל 675 הכדורים שהיו במקלע הנגב שלו, בזמן שחבריו למוצב נערכו להגנה", מספר עדן. "הוא יכול היה לחזור למוצב - אבל הוא בחר להילחם עד שנפל".
חנה מצטרפת: "הדבר היחיד שמנחם אותי בתוך הכאב הוא לראות את כל התצפיתניות והלוחמים שניצלו בזכותו באותו היום". אחרי שתומר נהרג הגיעו לבית המשפחה בחולון רבים שסיפרו עד כמה השפיע עליהם. "הבנתי שבן הזקונים שלנו היה בחוץ משהו אחר לגמרי", היא מספרת.
כמה מאות קילומטרים משם, בבית ג'אן, גדל עדי מאלכ חרב, שלחם בסיירת נח"ל, בתוך מציאות אחרת לגמרי. שפת אמו הייתה ערבית, ובכיתה ח' החליט לעזוב את הכפר הדרוזי ולעבור לפנימיית הכפר הירוק. "היה לו מאוד קשה", מספר אביו מאלכ. "אבל הוא דבק בבחירה שלו".
את חבריו החדשים היה עדי מביא איתו הביתה לבית ג'אן, בלי לוותר על חבריו מהכפר. "הוא חשף את הנער הדרוזי לחברה היהודית על גווניה", אומר אביו. בנובמבר 2023, במהלך הלחימה בג'באליה, נהרג עדי מירי כוחותינו בעת טיהור מבנה.
כשחבריו יצאו מעזה להתרעננות, הם נסעו קודם לבית משפחת חרב. "חיבקנו וקיבלנו אותם בצורה הכי מכילה שיכולה להיות", משחזר מאלכ. "אנחנו היינו בעיצומה של מלחמה, אלה דברים שעלולים לקרות".
גם חביב קיעאן, שנולד וגדל בחורה שבנגב, נלחם כדי להגיע לחטיבה מובחרת. "הוא הכיר בחדר כושר בבאר שבע לוחמי גולני וממש התחבר אליהם", מספר אחיו מוחמד. "הוא הרגיש שיש משהו באופי שלהם שדומה לו".
לבסוף הגיע חביב לגדוד 13 בגולני - והיה הבדואי הראשון בחטיבה. "הוא היה יורד מהאוטובוס עם המדים, מלא בגאווה, והיה אומר: 'אם למישהו יש בעיה - שיבוא לדבר איתי'". ב-7 באוקטובר נפל חביב בקרב במוצב פגה.
חלומות שנקטעו
מרשימת החלומות שנמצאה בטלפון של אביאל מלקמו לאחר שנפל אפשר ללמוד הרבה על מי שהיה: "להתקבל ליחידה מיוחדת" ו"לצאת לתפקיד פיקוד", לצד "לחנך נוער בסיכון" ו"להיות דוד".
לפני הגיוס היה אביאל מכיניסט מוביל ושאפתן. "הוא היה העוגן של הקבוצה. כולנו ממש אהבנו אותו, אי אפשר היה שלא", מספרת מזלי, חברה טובה שלו. אביאל, בנם של שראיט וגרמאי ז"ל ואח לשישה, התגייס לגולני באוגוסט 2021 והיה בין 12 שעברו גיבוש מתוך מאה. ב-9 באוקטובר 2023 נפל, בן 21, במהלך טיהור קיבוץ כיסופים.
רונן שפירו, בן 19 וחצי, קיצר בעקבות המלחמה את שנת השירות והתגייס כלוחם להנדסה קרבית. במסעות, כשחבריו התקשו, היה לוקח מהם ציוד ואומר: "הכול טוב, יש לי עוד כתף, תנוחו".
ביוני 2025, זמן קצר לפני שהיה אמור לצאת לקורס מפקדים, נהרג עם שישה מחבריו מפיצוץ מטען בנגמ"ש פומ"ה בחאן יונס. אחיו גריגורי אמר עליו: "הוא היה האדם עם הלב הכי גדול שהכרתי, והחיוך הכי רחב שראיתי".
"חוט מקשר מאוד ברור"
המרחק בין הסיפורים לא מסתכם רק בכתובת שבה גדלו. הם לא דיברו אותה שפה בבית, לא התחנכו באותה מסורת ולא הגיעו לצבא מאותה נקודת פתיחה. ובכל זאת, כשגלעד שגב, סמנכ"ל "אחריי", עובר על שמותיהם, הוא מזהה מכנה משותף.
"כשקוראים את הסיפורים של כל אחד מהנופלים מגלים חוט מקשר מאוד ברור - יוזמה ולקיחת אחריות", הוא אומר. אצל אחד זו הייתה ההחלטה לעזוב את הבית בנערותו כדי להרחיב אופקים, ואצל אחר להתגייס לגולני - למרות שבכפר שלו זה ממש לא היה נהוג. אצל אחד לעבור שלושה ימי גיבוש כדי להגיע ליחידה המובחרת, ואצל כולם - הבחירה להישאר, לסייע או לקחת על עצמם עוד ברגע שבו היה קל יותר לסגת.
"כשתומר נלחם שם בכיסופים לבד, הוא לא חשב על מי הוא מגן או מה העדה שלו", אומרת חנה נגר. "הצבע לא שינה לו".
גם במשפחת קיעאן מצאו את עצמם, אחרי 7 באוקטובר, מסתכלים על הסיפורים של החברים שנפלו לצד חביב - ומזהים בהם משהו מוכר. "הבתים שהגיבורים שלנו באו מהם יותר דומים משנהוג לחשוב, הם כולם היו אוהבי אדם", מספר מוחמד. "היינו אומרים בערבית: איך כל טובי הלב האלה נפלו באותו היום?"
גם אצל מאלכ חרב, אביו של עדי, החיבור בין העולמות היה חלק מהבית עוד הרבה לפני המלחמה. "עדי לא היה רק דרוזי. הוא ינק ולמד את הערכים של כל סוגי התרבויות, מכל הגוונים, מכל העדות", הוא אומר. "היום הוא לא רק הבן שלי, הוא נחלת הכלל".
"המדינה היא אנחנו"
גלעד שגב מבקש שהזיכרון יתורגם גם לאחריות של מי שנשארו. "כשאני שומע את המשפט 'שנהיה ראויים למחיר הכבד', זה מחזק אצלי את המוטיבציה ותחושת האחריות לבנות כאן חברה שוויונית וערכית יותר, כזאת שבה כל נער ונערה יכולים לממש את עצמם", הוא אומר.
"אני מאמין שחברה כזאת בונים מלמטה. המדינה היא אנחנו - ומה שנעשה זה מה שיהיה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו