כולנו מאמינים בני מאמינים - לכן אנחנו רבים, לכן אנחנו שונאים

הגיע הזמן להודות בפה מלא שיניים שבורות: המלחמה הסתיימה. חזרנו לשגרת השנאה • שכן, אבאל'ה או אח שלי - תקרא לאמאש'ך, כי אנחנו לא מדברים עם בוגדים או עם חברי כת המעריצים של השטן

מדורות במצודת זאב. , צילום: זהר בר-יהודה

זהו, עכשיו זה רשמי. הכריזו בראש חוצות, ועדכנו גם את הערך ב"ויקיפדיה" - המלחמה הסתיימה. אפשר להתנשק ברחובות, או כמו שאנחנו אוהבים - להעיף אגרופים וראשים, להפגין בעד הנגד ונגד הבעד, ובעיקר לשנוא בעוצמות.

מדורות במצודת זאב // זהר בר-יהודה

הגיע הזמן להודות בפה מלא שיניים שבורות: המלחמה הסתיימה. חזרנו לשגרת השנאה. על מה אני מדבר, אתם תוהים? אתם באמת לא מבינים? אנחנו בסדר גמור - אלה רק "הם" שעושים כאן מהפכות והפגנות, מנצלים את המצב כדי לשבור את הכלים וגם את הפנים ואת הלסתות. שכן, אבאל'ה או אח שלי - תקרא לאמאש'ך, כי אנחנו לא מדברים עם בוגדים או עם חברי כת המעריצים של השטן.

יותר מדי אכפת לנו

בשבוע שעבר הייתי בוועידת נבטים בדימונה. גורל הנגב ועתיד התעופה האזרחית בישראל יגיעו השבוע לנקודת הכרעה גורלית בכנסת. אבל מי שם לב לזה ולמי אכפת? העיקר שבחוץ היו קטטות כמעט אלימות. והכל בגלל מה? כי למישהו היתה דעה שונה ממישהי איך להגיע לעתיד טוב יותר.

וזהו לב הטרגדיה הישראלית במלוא הדרה הנורא - אכפת לנו. הרבה יותר מדי. בכל פעם שאנחנו יוצאים מהשגרה, חו"ל, או צבא, תאונה או צפירה, אנחנו כל כך ששים לעזור, מרגישים קרובים ברוח, שותפים לאיזו ישראליות כל כך דואגת ואכפתית. אבל שתי דקות אחר כך - בחזרה לשגרה, וכל האכפתיות הזאת הופכת מ"אחי אתה בסדר?" ל"יאללה מכות יאללה". נדרוס, נשמיד, נכתוש, נהרוס - והכל כי "הם" חושבים אחרת מ"איתנו", וכל כך אכפת לנו.

אבל הלו, יש מישהו בבית? הביטו שנייה ב"בוגדים" ובאנשי הכת שאתם שונאים, רגע לפני שאתם מעיפים את האגרוף. עצרו ושאלו את עצמכם: האם "הם" יודונאצים? חורבניסטים? משיחיסטים? שטופי מוח? ערב רב? בהמות שכל מטרתן היא להשמיד את המדינה, להרוס את עתיד הילדים שלנו, לגרום לשואה שנייה או לחורבן בית שלישי? או שמא "הם" אנשים שפשוט אכפת להם מהמקום הזה, בדיוק כמוכם, אבל מאמינים בדרך שונה?

הפגנות נגד נתניהו ולמען עסקת חטופים, צילום: אורן בן חקון

ואיכשהו, למרות כל הצפירות וימי הזיכרון, אנחנו מצליחים לשכוח שאנחנו חברה בפוסט־טראומה רב־דורית. וברגע שהפער בין המוסר למותר ייעלם - נחזור להיות שבט אחים ואחיות, עם נבוטים בידיים ודם ועצמות ברחובות. אז אל תשאלו למי צלצלו הפעמונים, שימו אותם על השתק ותרגיעו מהר, כי הצלצולים האלו עולים לכולנו על העצבים.

כולנו מאמינים בני מאמינים, בעיקר בצדקת דרכנו. לכן אנחנו רבים, לכן אנחנו שונאים, לכן אנחנו מתעבים אחים, בנות דודה, שכנים לוועד, חברות לעבודה, מכרים מבית הקפה. אבל אלה לא הם שמעצבנים אותנו - אלה אנחנו שכועסים. כולנו, כאילו אין מחר. ואם נמשיך כך - באמת לא יהיה.

אבל ככה זה בישראל. כולנו מאמינים שהצדק לצידנו, אבל בטוחים יותר שהוא לא נמצא אצל אף אחד אחר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר