הציונות בצומת דרכים: מאבק על חזון או שליטה במשאבים?

קריאתו של הרב דוד לנדו, מנהיג הזרם החרדי-ליטאי, לפרישה מוחלטת מהמוסדות הציוניים, מסמלת נתק אידיאולוגי עמוק. לדבריו, הציונות מבקשת לבסס את עם ישראל על יסודות חילוניים וכי כל שותפות עמה היא בגדר “תמיכה בכפירה ושמד”.

 

אולם מעבר לוויכוח האידיאולוגי, מתנהל קרב משמעותי על שליטה במשאבי הציבור היהודי. המוסדות הציוניים, שהוקמו במטרה לשרת את כלל העם, מחזיקים בנכסים המניבים כ-1.5 מיליארד דולר בשנה. בשנים האחרונות, קבוצות חרדיות – כולל כאלה המזוהות עם עמדות אנטי-ציוניות – מתמודדות בבחירות למוסדות הציוניים ומבקשות נתח מהמשאבים הללו.

 

 

המאבק על המשאבים הפך לשאלה קריטית: האם הציונות תמשיך לשרת את כלל הציבור היהודי, או תהפוך לכלי בידי קבוצות אינטרס? מגמה זו באה לידי ביטוי בבחירות הקרובות לנציגות בקונגרס הציוני העולמי, שם למעלה ממחצית הרשימות המתמודדות מזוהות עם קבוצות דתיות וחרדיות, שחלקן מחזיקות בעמדות הסותרות את מטרות התנועה הציונית.

מול מגמות אלה מתגבשת אלטרנטיבה השואפת לשמר את ערכי הציונות הדמוקרטית והשוויונית. היא מציעה שלושה עקרונות מרכזיים:

•שיקום אזורי הפריפריה שנפגעו קשות מאז אירועי 7 באוקטובר – תוך השקעה משמעותית בפיתוחם כדי לחזק את החוסן הלאומי.

•חיזוק מערכת החינוך – יצירת מערכת שוויונית ואיכותית המעודדת מצוינות והזדמנויות לכל.

•חלוקה צודקת של משאבים – הבטחת ייעול השקעתם באופן ציבורי ושקוף, לטובת החברה כולה.

מטרתה של האלטרנטיבה אינה רק לעצור את מגמות ההשתלטות על המשאבים הציוניים, אלא גם להחזיר את התנועה לשורשיה: יצירת חברה יהודית ודמוקרטית הפועלת למען כלל העם. קריאתו של הרב לנדו לפרישה מהמוסדות מספקת הזדמנות לבחון מחדש את ייעודם של אותם מוסדות ולהבטיח כי הם ימשיכו לשרת מטרות אוניברסליות.

 

הציונות ניצבת בצומת דרכים – בין המשך חזונה ההיסטורי לבין הסכנה להפיכתה לכלי בידי קבוצות אינטרס צרות. האם ניאבק לשמור עליה כתנועה המאחדת את העם היהודי, או שנפקיר את משאביה להשתלטות מגזרית? התשובה תלויה רק בנו.

 

—