לקחת סכין ולסובב לנו בלב - זו בדיוק התחושה שאני חשה בימים האלה.
מענה מספק לא קיבלתי, ונותרתי רק עם החרדה. לצערי, החששות עדיין גוברים. הבטיחו למשפחות מצד מנהלת החטופים כי ידוע היכן נמצאים רוב החטופים, גם החיים וגם החללים. יודעים ושומרים עליהם. אבל אנחנו חרדים מאוד לענבר שלנו - הצעירה היחידה שנשארה בעזה.
אני רוצה להאמין שכל ההתקפות נועדו ללחוץ את חמאס להגיע לעסקה שתביא לשחרור חטופים חיים וחללים. ואני רוצה להאמין, בהסתמך על הדיווחים, שחמאס קורא למשא ומתן. אני גם מקווה שנחזור למשא ומתן באופן מיידי, ושההפגזות של חיל האוויר בעזה עשו את שלהן - מבלי לפגוע בשום חטוף מבין 59 החטופים ששם.
שמעתי את נאומו של ראש הממשלה, שלדבריו מעתה כל המשא ומתן ייעשה תחת אש. זה די מפחיד, אבל כנראה זאת השפה היחידה שחמאס מבין. אני רוצה להאמין שזאת רק הצבת תמרור אדום מול חמאס, ושבקרוב נראה את ענבר שלנו ואת שאר 58 החטופים בבית.
לדעתי, צה"ל יודע היכן החטופים החיים, אבל עם החללים שלא מייצרים מודיעין - זה כבר סיפור עצוב ועגום יותר. אני חושבת שלא מתייחסים כל כך לחטופים החללים, לא בתקשורת ולא במטה החטופים.
אנחנו מפחדים שהחללים החטופים עלולים להפוך ל"רון ארדים" הבאים - אנשים שגורלם לא ייוודע לעולם, ומשפחתי נרצחת עם ענבר על בסיס יומיומי.
הכאב שלנו לא ניתן לתיאור. אין לנו את מי לשקם. איבדנו את ענבר שלנו. קבר, זה כל מה שאנחנו רוצים. שיהיה לילדה הזו ולהורים שלה שעדיין מחכים מקום להתאחד, מקום לבכות. זה הבית - וזר לא יבין זאת.
אף אחד כמעט לא מזכיר את שלוש הנשים שנותרו מאחור והפכו לסוג ב'. זה לקחת סכין ולסובב לנו בלב בכל פעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו