גבורה על תקן קבע: בפעם השנייה שבה סגן א', לוחם אגוז, נפצע במלחמה הארוכה הזו הוא השעין את ראשו לאחור והביט ימינה ושמאלה כדי לראות את המציאות בעיניים. ידו נפגעה מרסיס של רימון. סביבו שרקו הכדורים ונשמעו הדי פיצוצים של שדה הקרב. אבל א', שכבר נפצע באורח קשה ב־7 באוקטובר ואחרי חצי שנה של שיקום חזר ליחידה כדי להילחם, הבין שזה הרגע שעבורו התאמן כל חייו: להסתכל לאויב בעיניים, להגן על המדינה ועל חבריו הלוחמים, ולחזור הביתה בשלום.
מחבלי חמאס חוזרים לרצועת עזה לאחר שחדרו לשטח ישראל
"אני לא מיוחד", הוא מלטף את היד הפגועה בעדינות. אבל הלוחם הצעיר שמולי בנוי מהחומר המיוחד שממנו מייצרים גיבורים. הוא שרד פציעה קשה בקרב במוצב כיסופים, ועבר שיקום מפרך של חצי שנה. בתום השיקום חזר ליחידה לתפקידי מפתח, עד שנכנס ללבנון וגם שם נפצע. אלא שבפעם השנייה שבה חזר לצבא יצא לקורס מ"פים כדי להשריש בדור הבא של הלוחמים את רוח הקרב. ועדיין, הוא חושב שהוא לא מיוחד.
"מבחינתי, כל לוחם שנשאר עם שתי ידיים ושתי רגליים יכול לעשות את זה", הוא אומר. "ככה חינכו אותנו, במיוחד באגוז - שאנחנו יכולים להתמודד עם הכל, ואנחנו חלק מהדבר הגדול שמגן על המדינה. וכמובן יש גיבוי מרוח הגבורה הלאומית שהתעצמה ב־7 באוקטובר".
הקפצה בשבת בבוקר
הוא בן 23, גר באזור המרכז. הבן הבכור במשפחה בת שלושה בנים. אחיו הצעיר התגייס לאחרונה וביקש, איך לא, להגיע לאותה יחידה. "הוא שמע במה אני מתעסק, וראה שאני מתעקש לחזור אחרי שנפצעתי פעמיים, ורצה להרגיש אותה הרגשה. להורים שלי לא פשוט לקבל את זה, אבל אפשר להבין גם אותנו", הוא צוחק.
ב־7 באוקטובר היה בתפקיד מפקד צוות באיו"ש, וכבר ב־7 בבוקר הוקפץ לכיסופים. "מפקד הפלוגה אמר לי להכין את הפלוגה, כי מגיע אוטובוס, והבנו שמשהו קרה. הוא אמר לי בהתחלה שיש 'מעגל פתוח' בעוטף, שזה אומר כי יש כמה מחבלים שאפשר לסגור עליהם. זה נשמע מוזר, למה שיקראו לנו לבוא מרחוק בשביל כמה מחבלים? אבל מהר מאוד הבנתי שזה רציני. פתחתי את הדלת של החדר וצעקתי ללוחמים: 'קומו, יש מלחמה', ועפנו לאוטובוס. וכך החל הקרב שלנו".
א' וחבריו ליחידה נקראו להגן על קיבוץ ומוצב כיסופים. הוא זוכר את הנסיעה הטרופה, כשלנגד עיניו מתחוללות זוועות. "עברנו על פני הרבה אירועים בדרך, וידענו שאנחנו לא יכולים לעצור כי היינו אחראים על כיסופים. הגענו סביב 10:30 והתפצלנו לשני צוותים. צוות אחד לקיבוץ, השני למוצב. נלחמנו כמעט שש וחצי שעות, בערך 13 לוחמים עם מעט תחמושת מול מחבלים חמושים בהכל מהכל.
"הם כבשו את המוצב, ואנחנו היינו צריכים לכבוש אותו חזרה. בהתחלה הרגנו שבעה מחבלים, הרגשנו בשיא. עד שפתאום הקערה התהפכה, והם הצליחו לפגוע בנו. זה היה קרב מאוד מורכב, יחד עם חיילי גולני, שבו איבדתי חברים ולוחמים טובים. אבל בסופו חילצנו מהמוצב 51 חיילים, ביניהם תצפיתניות, והרגנו 13 מחבלים. עמדנו במשימה, והמוצב חזר לשליטה ישראלית".
במהלך אותו קרב נהרגו מיחידת אגוז רס"ל אלעד ששון, רס"ל יונתן סביצקי ורס"ל עמית פלד. לוחמים נוספים נפצעו מירי, ביניהם א'. כדור שחדר לגופו דרך הכתף פגע באיברים הפנימיים והגיע עד לרגל. "המחבל ירה בי מהגג. אני זוכר שקיבלתי את הכדור והסתכלתי ימינה ושמאלה לראות מה עם שאר הצוות. אני רואה שאחד נפגע, ועוד אחד, ויש עדיין מחבלים בבסיס, ואין לי ברירה אלא להילחם. הצוות נלחם שם בצורה מדהימה. הבנתי שהחברים שלי נהרגו, ואנחנו חייבים להמשיך כדי שלא יחטפו אותם. בטח מפקד הצוות שבא להחליף אותנו יגיד שאני נודניק, כי רציתי שיוודא שכולם יוצאים משם. רק כשהוא אמר לי שהוא חבר אליהם נרגעתי".
א' איבד את ההכרה ופונה במצב קשה לבית החולים סורוקה. לאחר מכן הועבר להמשך טיפול ושיקום בהדסה עין כרם ובהדסה הר הצופים. במשך חצי שנה עבר שיקום אינטנסיבי, שבמהלכו חזר לצעוד על רגליו ולתפקד. אבל לאורך כל השיקום היה לו ברור שהוא חוזר ליחידה.
"היה לי רצון לקחת חלק משמעותי במלחמה הזו, שהבנתי שהיא מלחמה קיומית. רציתי כל הזמן לסיים מהר את השיקום ולחזור לצוות לפני שהוא משתחרר. הצוות שלי נכנס לקבע בתחילת אוקטובר 2023, והיה צריך לסיים אחרי כמה חודשים. אז לא הספקתי לחזור אליהם, אבל חזרתי ליחידה אחרי שבעה חודשים".
קרב ופציעה בלבנון
א' חזר בתחילה כקצין מבצעים מיוחדים, והשתתף במבצעים מיוחדים מעבר לגבולות ישראל. הפעם השנייה שבה נפצע במהלך המלחמה היתה בלבנון, בקרב הקשה שלפני ראש השנה. היה זה קרב עיקש, שבו נפלו סרן איתן אוסטר, סרן הראל אטינגר, רס"ל נועם ברזילי, רס"ל אור מנצור, רס"ל נזר איטקין וסרן איתי אריאל גיאת.
"נכנסנו לאחת השכונות ונתקלנו בעשרות מחבלים שמרכיבים ביחד חוליות חי"ר במבנים ובסבך, עם צלפים, מקלעים, נ"ט והמון מטענים. היו לא מעט נפגעים מאגוז, שהתמודדו עם האירוע בצורה איתנה. הרי אנחנו מתאמנים בעיקר כדי להילחם בלבנון, וחלק מהדנ"א של היחידה זה לדעת להילחם לצד פצועים והרוגים. כל אחד מהלוחמים שנפלו שם היו אנשים טובים, ולוחמים מצוינים. זה היה כאב לב גדול".
"אני נפצעתי מרסיסים של רימון שנזרק לעברנו כשפינינו את הפצועים. עצרתי את הדימום, המשכנו את הקרב, ורק אחרי שסיימנו את האירוע הרשיתי לעצמי להתפנות. בבית החולים הסבירו לי שהרסיס פגע בעצבים, אבל צריך להשאיר אותו בגוף כדי לא לפגוע בהם יותר. זה לא ממש עניין אותי. רציתי לחזור להילחם".
משימה אחת: להחלים
בנובמבר 2024 יצא א' לקורס, שאותו סיים לאחרונה ושובץ כמ"פ טירונים באגוז. עכשיו הוא נשען לאחור. מעביר את ידו בשיערו הכהה ומשפיל מבט. "המלחמה והפציעה העמידו אותי במבחן וגרמו לי לחשוב על הסיבות שהביאו אותי לחזור, ומה בכלל הניע אותי שם? ידעתי כל הזמן שאני רוצה להיות בצבא ולמלא את התפקיד שלי. הייתי מתעורר בבוקר בשיקום, והיתה לי משימה אחת: להחלים".
"היחידה שלי עשתה המון במלחמה. ורציתי לחזור להילחם איתם. ואז הגשמתי חלום ויצאתי לקורס מ"פ. ידעתי שאני רוצה להסתכל לאזרחים בעיניים ולהגיד שאני עושה הכל כדי שמה שקרה לא יקרה שוב. ואת זה אפשר לעשות רק כשאתה בפנים".
עד היום הוא שומר על קשר עם משפחות הנופלים שאיבד בקרבות. את חלקם הכיר לפני ולחלקן התוודע יותר בזכות המשפחות. "להילחם בקרבות קשים ולאבד אנשים מדהימים - זה לא פשוט. קשה לדעת שאתה הולך אל המשפחות בידיעה שאתה, כמפקד, לא הצלחת להחזיר את הבן שלהם הביתה. אבל אז אתה מקבל את התמיכה שלהן, ומבין שכל הדרך והמאמץ היו שווים את זה. זה חלק מתחושת השליחות והמחויבות שלי ליחידה - לשמור על קשר עם המשפחות ששלחו את הבנים".
"מבחינתי, כל פציעה כזו היא מכשול. אחרי שאני עובר אותו, אני יותר מוכן וראוי לתפקיד. אחרי כל פציעה הבנתי שאני מחדד יותר ויותר את ההחלטה לחזור ליחידה, ועושה אותה מתוך בחירה ורצון לפקד. כמפקד אתה יכול להשפיע על הלוחמים בצורה הטובה ביותר. גם לתת להם שירות משמעותי וטוב, וגם להראות להם שאתה מסתכל עליהם כבני אדם, ולא רק כחיילים. זה משמעותי בעיניי, וזה סוג המפקד שאני רוצה להיות. לתת לחיילים משמעות גדולה, כמו שאני קיבלתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו