"אני בעצם נס מהלך. נולדתי בשבוע ה־26, במשקל 900 גרם. אמא שלי סבלה מרעלת היריון, והוציאו אותי כדי להציל את אמא שלי. לא חשבו עלי בכלל. אמרו לאמא שלי שאין סיבה שהיא תראה אותי, כי אני לא אשרוד", מספרת בהתרגשות רוית מרמלשטיין.

חודש וחצי מטלטלים עברו על הוריה בתפילות עד שמצבה התייצב. "לא האמינו שאצליח לראות, כי המון פגים סבלו אז מעיוורון - אבל בבדיקות גילו שאני בסדר גמור".

כעבור שנים הפכה מרמלשטיין, במקור גולן, לאשת חינוך. כיום היא מנהלת את תיכון "צור ישראל" בפסגות, תיכון עיוני דתי לנוער נושר. הדרך שסללה בכוחות עצמה לתפקיד הבכיר היתה בלתי צפויה ורצופת אתגרים.

"הייתי משוכנעת שאהיה שחקנית התיאטרון הדתייה הראשונה בהבימה", היא מספרת בחיוך רחב, עיניה מוארות וזיק של שובבות מרצד בהן. "אני היפראקטיבית עם בעיות קשב וריכוז, ואני אומרת לילדים שלי - שכולם קיבלו את זה ממני - שהיפראקטיביות זאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל בחיים. אפשר לעשות הרבה יותר דברים בעולם, כי הכל קורה בעצימות גבוהה".

מה למשל?

"אתמול חזרתי ב־21:00 בערב מפעילות עם התלמידים. כל השבוע הייתי בטיולים ולא הייתי בבית. אבל השבח לאל - שאלה יהיו הצרות שלנו", היא מספרת בנינוחות. מרמלשטיין, אם לתשעה, מתנדבת כנהגת אמבולנס, ובמקביל גם לומדת פסיכותרפיה, במטרה להפוך גם למטפלת מוסמכת. "בסוף, כל דבר זה לא מה שעושים - אלא איך שעושים".

"סוף־סוף בית"

היא בת אמצעית, בתווך בין אחותה הבכורה (48) לאחיה הצעיר (38), לאמא חיה ואבא מאיר גולן. כשהיא נולדה הם התגוררו בגבעתיים, וכיום הם תושבי ירושלים. הבית היה בית דתי וציוני.

מרמלשטיין (45) מתגוררת במצפה כרמים עם בעלה, גדעון, בעל סטודיו לגרפיקה ולעיצוב תוכן. הם נשואים 27 שנים, שבמהלכן הפכו להורים לתשעה ילדים: גלבוע (נשואה, בת 26), מורג (בת 23), עברי (לוחם, בן 21), עדיה (בן 19), זוהר איתן (בן 17), מלאכי (15), נהוראי (13), מאורי (11) וחנוך (9). הבית מורכב משני קרוואנים צמודים, מחוברים בצורת ר'. בחוץ שוהים גם שני הכלבים, ליצ'י וסהר. "בעזרת השם, בחצי השנה הקרובה אנחנו סוף־סוף מתחילים לבנות פה בית", אומרת מרמלשטיין בתקווה.

כשהיתה בת 4 עברה המשפחה למעלה אדומים. "זו היתה עיר מאוד קטנה, שהתנהלה כמו יישוב. היה מאוד כיף לגדול בה. בית הספר היה דתי, ומצד שני החברה היתה מאוד מעורבת. הייתי שם בבני עקיבא, היו לי חברים גם מפה וגם מפה, וזה היה לי מאוד טבעי. היינו המון בחוץ, לא היו מחשבים וטלפונים. אני הייתי קצת טומבוי, היו לי חברות טובות, אבל הרבה מהחברים שלי היו בנים, הרבה יותר נמשכתי לחבורות עם הבנים".

בהמשך החלה מרמלשטיין להדריך בבני עקיבא ולהתנדב במד"א. "אלה פעילויות שתפסו הרבה מאוד מקום בחיי. כבר אז כל הזמן חיפשתי מה לעשות, הדרכה, התנדבות".

איך היתה עבורך חוויית הלמידה בבית הספר?

"ביסודי היו לי ציונים ממש טובים. בתיכון היה אחרת. הייתי מטיילת המון, היה לי קשה לשבת הרבה שעות. הייתי פשוט מטיילת בהרים מסביב, מוצאת כל מיני בורות קרסטיים להיכנס אליהם".

מרמלשטיין לא קיבלה אבחנה ולא תויגה כבעלת הפרעת קשב וריכוז, אבל היא זכתה ליחס שמערכת החינוך דאז הרבתה להעניק לתלמידים מאתגרים. "אני זוכרת כל הזמן את המשפטים 'יש לך המון פוטנציאל לא מנוצל'. היו שיחות איתי, ביקשו שאכנס יותר ללמידה - אבל הייתי כל כך מעורבת מבחינה חברתית, כך שאני לא זוכרת את זה כאישיו. מאוד אהבתי את האולפנה. כשעזבתי לשל"פ, ראש האולפנה ניסה לשכנע אותי להישאר, כי במקום החברתי הייתי משמעותית. לא עזבתי כי סבלתי, עזבתי כי רציתי משהו נוסף".

אז למעשה לא הוצאת תעודת בגרות בסוף י"ב?

"אני תמיד צוחקת עם התלמידים שלי שאני קצת נוער נושר בעצמי. אני קוראת לזה 'נשירה אידיאולוגית'. ללכת בכל יום לבית הספר ולעשות את אותו הדבר בלי תכלית, לימודים שלא כל כך מעניינים - אני מבינה את זה. אז מוצאים את הדבר הנוסף, כמו שאני מצאתי. זו היתה שנה מאוד משמעותית עבורי, ואחר כך השלמתי תעודת בגרות".

היא התנדבה לשירות לאומי בבית פוירשטיין עם מבוגרים עם מוגבלויות - שכלית, התפתחותית, שפתית, ראייה, שמיעה ("אז קראו להם 'מפגרים'"). "הייתי עם הקבוצה הכי פחות עצמאית. היינו איתם מההשכמה בבוקר ועד ההשכבה בערב, מלווים אותם לבתי הספר, לתעסוקה ובשעות הארוחות. זה היה מאתגר, ושם למדתי על עצמי שאני בן אדם של קצה. אני צריכה להרגיש את הקצה בעוצמה".

כדי לחוות את הדרמה במקסימום, ועם טונות של אנרגיות, מרמלשטיין נרשמה גם ללימודי תיאטרון וחינוך במכללת "אמונה". בסוף שנת השירות, כשהיתה בת 19, היא נישאה לגדעון. עם הגדלת המשפחה, מרמלשטיין החליטה שהשליחות שלהם היא להפוך להורי אומנה, והם התחילו תהליך ארוך של התאמה. "מאם לשני ילדים הפכתי להיות אם ל־13".

באור שלום הם היו הורי אומנה לעשרה ילדים בני 4 עד 18, שהוצאו מבתיהם בנסיבות קשות. בתום התקופה המורכבת הפכה מרמלשטיין לרכזת קהילה, והיא עבדה כמתאמת קדם עם נוער עובר חוק, אוכלוסיית קצה ששבתה את ליבה. שם היא החליטה לוותר על הצמדת המילה "בעיות" ל"קשב וריכוז".

ראיון בעקבות טרמפ

כשעברו לגור במצפה כרמים לפני 12 שנים, ולאחר שנים של עבודות בתחומי החינוך והקהילה, מרמלשטיין חיפשה עבודה וכיוונה לעמותות חברתיות. טרמפ שלקחה עם בן היישוב, בוגר "צור ישראל", הוביל אותה לראיון עבודה במוסד החינוכי.

"בהתחלה חשבתי שזה פרויקט של נוער. זה התחיל מפרויקט של 12 תלמידים, ואז צמח בהדרגה". מרמלשטיין ניגשה למכרז, זכתה והפכה למנהלת בית הספר לנוער נושר. כיום לומדים בבית הספר בפסגות 127 תלמידי י'-י"ב (מעורב בנים ובנות בקבוצות נפרדות; ש"ז).

"זה בית ספר שלא מתנהל כמו בית ספר", מדגישה מרמלשטיין. "בהגדרת איך נכנסים לבית הספר - זה רק דרך קב"סיות, אין קבלה ישירה. אבל אני תמיד אומרת לתלמידים שההבדל הוא רק איך שהם נכנסים. מהרגע שנכנסתם - אין טייטלים".

איך את מאפיינת את בית הספר?

"'צור ישראל' הוא קודם כל משפחה. הרב חנן צור הקים את בית הספר לפני 22 שנה עבור הבן שלו, כדי שיהיה מענה לנוער נושר. זה מפעל החיים שלו, ואני זוכה לעבוד בו. למדתי ממנו הרבה על עין טובה, יכולת הכלה ולראות מהלב ולא מהעין. הדבר הכי חשוב לנו זה הקשר האישי, ואנחנו ממש נלחמים עליו.

"אמנם אנחנו 127 תלמידים, אבל אנחנו מחולקים לתשע קבוצות, וכל קבוצה מונה עד 15 תלמידים ומתנהלת כמשפחה. לכל קבוצה יש מתחם משלה, שכולל פינת אוכל, סלון ומטבחון, כיתה וחדר 'חם' לשיחות אישיות. לכל קבוצה יש צוות, רכזת ואיש טיפול. אנחנו יודעים מה המצב שלהם, ומכירים אותם לעומק. הקשר נשמר 24/7".

אילו תלמידים את פוגשת?

"באמת יש קצוות. הקשת מאוד גדולה: חבר'ה שמתמודדים עם התמכרויות לאלכוהול ולסמים, כאלה עם התמודדויות נפש, וגם תלמידים נורמטיביים לחלוטין שפשוט לא מסתדרים בבתי ספר רגילים, שקשה להם מבחינה לימודית או מבחינה רגשית בתוך מקום גדול. הם אומרים לי 'בבית ספר גדול הלכתי לאיבוד'.

"אלה חבר'ה שמגיעים אלינו כשהם לא מאמינים - לא בעצמם ולא בסובבים אותם. כל כך הרבה פעמים אמרו להם שהם לא מסוגלים. כל כך הרבה פעמים ויתרו עליהם, אז למה שזה יהיה שונה? תלמידים לא מאמינים לי שאני יכולה להכיל גם את הכעס על איך שהם מתנהגים, וגם את העובדה שאני בכלל לא שופטת אותם וכל כך אוהבת אותם. זה פשוט ללמד אותם שפה, שאני יכולה להכיל גם וגם".