סנ"צ יוסי אביטן ספד בדמעות לבנו שנהרג בתאונה: "הרבה אנשים הצלתי בכבישים, אותך לא"

״30 שנה אני נלחם בתאונות הדרכים. הדבר שהכי פחדתי ממנו זה להגיע לזירה של תאונה קטלנית ולדעת שזה מישהו שאני מכיר": סנ"ץ יוסי אביטן, מפקד אגף התנועה בדרום, ספד היום (ראשון) לבנו, לירון ז"ל, שנהרג הלילה בתאונה קשה על כביש 40, סמוך לקריית גת. באופן טראגי, ס"נצ אביטן, הגיע לזירת התאונה מתוקף עבודתו ובה גילה שבנו לירון הוא ההרוג בתאונה.

"הגעתי הבוקר לזירה, והבנתי שאיבדתי במלחמה הארורה הזאת את הבן שלי", מספיד האב יוסי את בנו. "כל כך הרבה אנשים הצלתי בכבישים אבל אותך, אותך לא הצלחתי להציל לירון.

הלב נמוג למול עוצמת הטרגדיה היוונית שנכתבת כאן. הקצין שנלחם בטבח הכבישים, והאב השכול שאיבד במלחמה הזו את בנו. ״לירון הנסיך, כך היית שמור לי בזיכרון הטלפון וכך היית בחיים, הנסיך של המשפחה, איך אפשר לדבר עליך בלשון עבר כשהיית כל כך חי?״ נשנק האב ושוקע לתוך חיבוק בני המשפחה וזעקות שבר חנוקות שעונות למילות האב מלא הצער, כמקהלה יוונית".

"ההודעה צדה את עיני לפני השינה - תאונת דרכים, אוטובוס התהפך, צומת מאחז, בין קרית גת לבית קמה, הרוג אחד. עצוב אמרתי, והלכתי לישון. אבל עיר קטנה ונגב קטן יותר, אחרי הלימודים ביתי חזרה נרעשת. ״זוכר את הצלם שדיברתי איתו בהופעה? זה הוא שנהרג, וזה קרה אחרי שהוא חזר מההופעה של ״שיבוש״ בלבונטין, הלהקה שעשית להם פרומו להופעה…״ פתאום לסטיסטיקה המרוחקת יש שם, היסטוריה, פלייליסטים, שלל חוויות משותפות מאותו חלל זמן ומקום. פתאום זה נהיה אישי, פתאום זה כואב כל כך…

״מוזיקה היתה עולמך, היית מצטיין במגמת רדיו, נסעת להופעות חיות בכל הארץ וזה הדבר האחרון שעשית בחיים שלך, הלכת להופעה בתל אביב. רק לפני כמה ימים קנית שני כרטיסים להופעה של קנדריק לאמר בגרמניה, ואמרת לי אבא אל תדאג אתה תאהב אותו, הכנת לי רשימות שירים שלו, עכשיו אין לי ברירה לירון, אלא לאהוב אותו…״

תזכרו חלומות נעורים, תזכרו את הרגע שבו כל העתיד פתוח לפניך כים וכל מה שאתה צריך זה למצוא את האי שלך בתוך הכחול, תזכרו את כל זה וברגע אחד הכל נמחק.

חברתו מהכיתה ספדה לו בהלוויה: ״רק לפני יומיים דיברנו על התחפושת המשותפת שתכננו לפורים. אנחנו על כך צעירים, היו לנו הרבה חיים לפנינו. אני לא מאמינה שככה אני צריכה להמשיך לבד. הלוואי ותכתוב לי הודעה מצחיקה בצ'אט ג׳י פי טי״ נשברת בת הדוד, כל הספד יותר קשה מקודמו, כל הספד מגדיל את עוצמת האובדן, הנה נשמה שהיתה בעולמינו רק 17 שנים כמעט שלושה חודשים, ועדיין הותיר חותם כל כך גדול. ״איך אפשר להספיד אדם שכל כך אהב לצחוק ונהומור היה חלק ממנו תמיד?״ מספיד המחנך אמיר מבית הספר אשל הנשיא.

״כשאנשים טובים מתים, השקיעות עצובות יותר״ מהרהרת ביתי בדרך הביתה. אני מפחד להציץ ומזל שכך. שני קילומטר לאחר מכן, אוטו חותך אותי מצד ימין במהירות אסטרונומית, אבל מספיק איטית כדי לראות את החיוך המלגלג של הנהג. עוד כמה קילומטרים, תעקוף אותי מכונית מצד שמאל בקו הפרדה רצוף, וללא איתות. שלושים קילומטר עד הבית, אני סופר יותר ממעשרים עבירות תנועה, של נהגים ונהגות. מכל המינים מכל העדות.

אז תחשבו שניה על לירון, הילד עם התלתלים, החיוך הענק, והאהבה למוזיקה. על כל החלומות לעשות את מרק הבצל המושלם, שלא יודשמו. על שני המקומות הריקים בהופעה של קנדריק, ותזכרו שאפילו את התחפושת לפורים הוא לא ילבש לעולם. תזכרו אותו, ותזכרו למה זה לא יקרה.

זה לא יקרה כי פשוט להאשים את הכבישים, יותר קל להאשים את משרד התחבורה, הכי קל ללגלג על המשטרה, אבל קשה לקחת אחריות על הנהיגה שלנו. מתי לעזאזל נבין, באמת נבין, שהרוצחים והרוצחות על כבישי ישראל הם לא מישהו אחר, אלא אנחנו?