אלי שרעבי, ששוחרר לאחר כמעט 500 ימים בשבי חמאס וחזר למציאות קשה - כאשר גילה שאשתו ושתי בנותיו, נויה ויהל, נרצחו בשבעה באוקטובר, דיבר אמש (חמישי) בתכנית "עובדה" עם אילנה דיין.
"לא אכפת לך מהמכות שאתה חוטף, ואתה חוטף מכות ושוברים לי צלעות. לא אכפת לי, תן לי עוד חצי פיתה": יותר מהמכות, העינויים והתנאים הסניטריים הנוראיים, אלי שרעבי מתאר חודשים ארוכים של רעב כבד, שמכלה את הגוף. הנה הקטע מהתוכנית ששידרנו הערב: pic.twitter.com/r4KWu4Bsnr
— עובדה (@Uvda_tweet) February 27, 2025
הוא סיפר על הימים הקשים בשבי, מתחת לאדמה, כבול בשלשלאות ברזל. ״את יודעת מה זה לפתוח מקרר? לקחת משם פרי וירק או פרוסת לחם? זה עולם ומלואו״, אמר.
אלי שרעבי שוחרר אחרי 491 ימים בשבי, אחרי שאיבד את אשתו ובנותיו בבארי וגם את אחיו, יוסי, שנרצח בשבי. "אם יש משהו שמהרגע הראשון אני אומר לכולם: למשפחה, לצוות הרפואי, לחברים, לא הולכים לידי על ביצים", הוא אמר בתוכנית. "מדברים על הכול. על האובדן, על השבי - על כל דבר שרוצים".
שרעבי התראיין כדי לקרוא להחזרת החטופים כולם, ובשביל צעיר אחד שפגש לפני שנה וחודשיים, אלון אהל. "הוא נכנס לי ללב. מבחינתי אימצתי אותו מהרגע הראשון. כל דבר אני יודע עליו, על המשפחה שלו - כל תאריך, כל תחביב של אחותו, של אחיו, של ההורים שלו. איך אפשר להשאיר אותו מאחור?".
"ביום שאני עוזב המחבלים קורעים אותי ממנו, הוא פשוט מסרב לעזוב", תיאר. "רגע מאוד קשה. הוא אמר לי שהוא שמח בשבילי, הבטחתי לו שלא אעזוב אותו שם, שאילחם עליו, הבטחתי לו את זה. אמרתי לו שזה עניין של ימים, ממש".
שרעבי שיחזר את רגע הפרידה הקשה מאשתו ליאן ובנותיו נויה ויהל ב-7 באוקטובר. "הסצנה היא פשוט נוראית, פחד נוראי שלא דומה לשום דבר.
"עשרה מחבלים בתוך הבית, שניים מהם תופסים אותי, תופסים את הבנות ועומדים איתן במטבח. וכל הזמן הזה ליאן אומרת להם: 'דרכון בריטי', היא חושבת שזה יגן עליהן. אני יודע שאני הולך להיחטף, זה היה לי ברור", הוא חושף.
"אני צועק לבנות: 'אני אחזור', ומשם אני במוד של הישרדות. לא משנה מה קורה לי עכשיו, לא משנה מה עושים לי, אני חוזר. לא אשכח את המבט בעיניים שלהן, איך הן היו מבועתות, אני מקווה שהן לא סבלו".
ב-52 הימים הראשונים שרעבי מוחזק בדירה, ולאחר מכן מורד למנהרה. בשלב הזה הוא פוגש את הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו ואלמוג סרוסי, שנחטפו ממסיבת הנובה.
"שלושה ימים שאני איתם, וזה כאילו הכרתי אותם כל החיים". לדבריו, כאשר השלושה מתפצלים מהם, הוא מניח כי הם משתחררים הביתה. רק בסוף השבי יגלה כי נרצחו חודשים אחר כך במנהרה ברפיח.
את הלילה הראשון במנהרה שבה שהה יותר משנה, יחד עם אור לוי, אלי-ה כהן ואלון אהל, שרעבי זוכר בבהירות. "אתה 50 מטר מתחת לאדמה, התנאים הסניטריים שם פשוט נוראיים. אתה מתקלח בסופו של דבר פעם בחודש עם בקבוק מים, עם חצי דלי של מים קרים.
שרשראות על הרגליים לא עוזבות אותי מהיום שאני בעזה ועד היום האחרון. יש כאלה שהיו חלק מהזמן, אני שנה וארבעה חודשים אזוק ברגליים, עם שרשראות שעוטפות אותי, עם מנעולים מאוד מאוד כבדים שקורעים לך את הבשר".
שרעבי מתאר רעב כבד, שמכלה את הגוף. "המושג הזה של אדם חופשי שיכול לקחת פרי או מים - על זה אתה חולם כל יום. לא אכפת לך מהמכות שאתה חוטף, ואתה חוטף מכות ושוברים לי צלעות. לא אכפת לי, תן לי עוד חצי פיתה.
אתה כבר רואה את הבטן שלך ממש נכנסת פנימה. באיזשהו שלב אתה לא מאמין שזה קורה לגוף שלך. בתקופות הגרועות אוכלים פעם ביום קערת פסטה, שזה 300-250 קלוריות".
על אף השבר העמוק והחודשים הארוכים בשבי, שרעבי רואה עצמו בר מזל. "בניגוד למה שחושבים, אני לא כועס. אני בר מזל שהיה לי את ליאן 30 שנה, אני בר מזל שהיו לי את הבנות המדהימות האלה במשך שנים. אני בר מזל שלא הרגו אותי. אני בר מזל שאחרי 16 חודשים הצלחתי לחזור למשפחה שלי. אני בר מזל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו