נלחמים על החזרה לחיים: מאיר וידר בן ה-38 מהוד השרון הוא אבא לשני ילדים, מנכ״ל חברת ״וידר משכנתאות״ ולוחם במילואים. במהלך שירות ממושך בדרום של למעלה מ-250 יום (החל משבעה באוקטובר), הוא מצא את עצמו מבין שסיום המלחמה אינו קרוב - ולכן עליו לייצר לעצמו ״חזרה לשגרה״ בכל דרך.

״מתחילת המלחמה היינו בעזה. למשך כמה חודשים טובים היינו בנצרים, ולפני כן בצפון הרצועה״, מאיר נזכר. ״כשנמצאים במלחמה למשך תקופה כל-כך ארוכה, המוח מתחיל לעבוד בצורה קצת שונה״, הוא מסביר, ״אתה עושה דברים בשביל להתפתח ולהתקדם, כדי להרגיש שאתה לא תקוע במקום - שאתה חי״.

לדברי מאיר, אותן תחושות קשות הכריחו אותו בשלב מסוים של הלחימה ״לחזור״ למציאות שבחוץ, או יותר נכון - להביא אותה עמוק ללב עזה. ״באיזשהו שלב התחלנו להחתים לקוחות בתוך הטנקים שאבטחו את הכוחות בשטח. באחת הפעמים החתמנו לקוח בזום ממש תוך כדי הלחימה״, הוא מתאר בחיוך, ״זה היה חייל שלחם איתי במשימה בסג׳עייה - הוא היה חייב את הכסף תוך כמה ימים, ולבנקים יש היום חתימות בזום״.

הייתה לכם קליטה בתוך טנק בעזה?

״בתחילת הלחימה לא היו לנו בכלל טלפונים״, מאיר מודה, ״אבל בהמשך לקצינים היה גם טלפון חכם, כדי שנוכל לדבר עם המשפחות או למקרים חריגים״.
במקרה הזה, מאיר מסביר שלא היה להם שום צפי ליציאות הביתה, והלקוח שהוא החתים היה בלחץ של לוחות זמנים. ״אז עשינו זום מול הבנק לחתימה על המשכנתא, היינו חייבים להחתים את הלקוח תוך כדי שאנחנו באמצע הרצועה״.

הבנק לא הסכים לחכות ללוחם?

״הבנק ממש התגמש כדי שהוא יעמוד בלוחות הזמנים״, מאיר מבהיר, ״אבל בחוץ לא מעניין אנשים יותר מידי ימי במילואים או לא. בסוף זאת עסקת מקרקעין, ואנשים רוצים לקבל את הכסף. אז עשינו את מה שיכולנו כדי לעזור לו״.

אתה הרגשת שאתה מסוגל להתעסק עם זה בזמן הלחימה?

״זאת סיטואציה שבה לא התקלחת כמה שבועות טובים, בקושי היה אוכל ולפעמים היו תקיפות בעצימות הכי חזקה. כל יום היינו יורים מאתיים כדורים בבוקר, אתה כולך מסריח וכל הגוף שלך גמור. אז זאת הייתה בעיניי איזושהי נקודת מוצא, כי החיים האמיתיים שבחוץ זה מה שמחזיק אותך. זה נותן תקווה שמתישהו זה יסתיים ושהכל יהיה בסדר, למרות שזה לא היה נראה ככה בכלל - תוך כדי הלחימה״.

מאיר השתחרר מהמילואים רק לפני כחודש, ובתוך כמה חודשים הוא צפוי לחזור לסבב נוסף. בינתיים, הוא מנסה להחזיק את הראש מעל למים, לטפל בצורך של הלקוחות - וגם לחזור לאיזושהי שגרה.

״בשביל להמשיך לחיות את החיים, אתה מבין שאתה חייב לקחת את עצמך בידיים. אין ברירה אחרת, אתה חייב לדאוג לעצמך ולהמשיך הלאה״. אבל הדיסוננס בין המציאות בעזה, לבין השגרה בישראל, בטח מורגש ״ברור״, אומר מאיר, ״אתה רגיל לקום בבוקר, ללכת למשימות, לראות טנקים, להיות בכוננות. יש הקפצות, מתח - ופתאום המציאות היא אחרת לגמרי״.

אז מה שומר עלייך חזק?

״יש משהו בשחרור של החטופים, שרוב המלחמה רצינו לראות איך אנחנו מגיעים אליהם - שנותן הרגשה טובה״, הוא אומר בנימה מסוימת של הקלה. ״זה אולי נראה שהכל בסדר, אבל לכל אחד מאיתנו יש את מה שהוא עבר במילואים. ובסוף צריך לחזור למציאות, ועד כמה שזה קשה - צריך להיות חזקים. בעבודה יש לי צוות וזה המון אחריות, יש לי לקוחות, עובדים וספקים - ואין ברירה אחרת, מנסים להחזיר את הכל לשגרה״.

נשמע שמעבר לקושי הפיזי, יש גם לא מעט קושי נפשי

״בתחילת המלחמה הייתה הרגשה שסוף העולם הגיע. שכולם הולכים למות״, מאיר אומר בכאב. ״היה לי מאוד קשה, וכל סבב היה קשה יותר. בסבב הראשון זה היה מטורף, היינו שם 150 יום - והחזרה לחיים הייתה מאוד מאתגרת. אתה לא מאופס כשאתה כל-כך הרבה זמן בצבא. אז אנשים חוזרים הביתה, אבל יש לי חברים שקשה להם עד היום לחזור לעבודה, לשגרה ולזוגיות - זה בדברים הבסיסיים, כמו לתקשר עם הילדים שלהם. ויש כאלה שהם בסדר גמור״.

ובנוסף להכול - גם את העסק צריך להציל?

״הפסדנו כמה לקוחות תוך כדי הלחימה, אבל טפו-טפו זה רק כסף״, מאיר מבהיר, ״המלחמה נותנת פרופורציות, אני אומר לעצמי תודה לאל - ושאלה יהיו הצרות שלנו. קמנו בבוקר ואף אחד לא ירה עלינו? זאת כבר התחלה טובה״, הוא אומר לבסוף.