"מה אברך לו במה יבורך, זה הילד, שאל המלאך", מתנגן השיר בכיכר ההומה, והעם מיבב. בלונים כתומים שהכרנו מימי ההולדת שציינו לילדים - ילדים שכבר כנראה לא היו בחיים, דגלי ישראל שלא מפסיקים להתנופף ברוח של סוף פברואר.
כשאריאל וכפיר נחטפו מהממ"ד, עטופים בשמיכה עם אמא שירי, היה חם. היום הם מובאים למנוחת עולמים, והשמש שוב זורחת. קיץ, סתיו, חורף, אביב, ושוב קיץ, סתיו ועכשיו החורף. והרחבה בכיכר שהוקמה למען אלו שנחטפו באכזריות, מלאה.
יש כאן אימהות עם עגלות, כמו שירי. יש כאן מבוגרים, אוחזים ביד אחת בגל ישראל וביד השנייה במקל הליכה. יש כאן צעירים, גברים, נשים, דמעות שפשוט זולגות בלי סוף.
והתמונות רצות על המסך. אריאל מטפס על קיר טיפוס, מפריח בועות סבון. ירדן ושירי מנשקים אותו חזק משני צידי הלחיים. הנה שירי מדגדגת את כפיר התינוק. והנה הוא אוחז בפיל הוורוד. מחייך.
ועכשיו, הם מובלים בארון. שלושה. אמא, פעוט ותינוק. שירי, אריאל וכפיר. "נשבר לי הלב" אומרת אישה בחולצה כתומה, מתפרקת בבכי. לצידה אמא צעירה שמנענעת את תינוקה במנשא. והרגליים רועדות.
בתקשורת הזרה שואלים מרואיינת למה כולנו כאן, דווקא בשביל ביבס. האם לא הבנו את הקטע הזה, אחרי שנרצחו משפחות שלמות ב-7 באוקטובר?
כאילו שצריך להסביר, כאילו שלא בכינו מספיק. כאילו אין לנו מספיק דמעות. הרי אסור ואי אפשר. אי אפשר לשכוח, ואסור להתרגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו