אחרי שתי יממות מסויטות שבהן קיבלנו בחזרה את החטופים החיים, ולצידם את החללים החטופים, ובהם שירי ביבס וילדיה אריאל וכפיר הקטנים - בסביבת רה"מ דווח שמתחילים לדון בשאלה האם להתקדם לשלב השני בהסכם החטופים.
הצבת סימן השאלה סביב החובה להשיב את יתר החטופים, חיים וחללים, משלימה מדיניות שהוביל נתניהו לכל אורך 506 הימים מאז האסון הגדול בתולדות ישראל שאירע במשמרתו.
סיפור עקידת יצחק מציג דילמה מוסרית: האם נכון להקריב אדם כחלק מנאמנות למשהו "גדול יותר"? אלוהים, בסופו של דבר, עוצר את אברהם ומבהיר שקורבן אדם אינו רצוי.
גם בינינו יש כיום מי שמדברים על החטופים שמופקרים במנהרות חמאס בעזה כקורבן שעלינו לשלם תמורת "הניצחון המוחלט", נקמה באויב האכזר ושיקולים פוליטיים אחרים. לרוב, אלה אותם אנשים שמתקוממים על "מחיר" השבת החטופים. הם היו מעדיפים לשמור את האסירים הפלשתינים בבתי הכלא שלנו גם במחיר הקרבת החטופים, שנמצאים ממש עכשיו בידי מחבלים אכזריים.
פצע קולקטיבי
בפני מי מדברים על לחץ צבאי שגבה את חייהם של חטופים והביא לתוצאות עגומות? מיצו כבר את כל האפשרויות שמזמן לנו הלחץ הבינלאומי בראשותו של הנשיא טראמפ? ראש המל"ל, שבעצמו אמר בראיון בדצמבר 2023 כי אם יימצאו חטופים ליד בכיר חמאס, תהיה דילמה קורעת לב - האם הוא אמר אמת?
למדינה שמקריבה את חיי אזרחיה שנחטפו עקב הפקרתם על ידה – אין זכות קיום, מוסרית. מדינה שבוחרת לא למצות כל דרך דיפלומטית, שלא עושה כל מאמץ משמעותי להחזיר את אזרחיה חיים, אלא פועלת מתוך שיקולים של תועלת צבאית בלבד - היא מדינה שמאבדת את החוזה הבסיסי בינה לבין אזרחיה.
מעבר להפרת האמון מול אזרחיה שהופקרו ומוקרבים, יש כאן פצע קולקטיבי. אובדן האמון של הציבור במנהיגיו. המסר שמחלחל לכל אזרח: גם אותך אפשר להקריב. מדינה כזאת יכולה לנצח בתמרון או בקרב עכשווי, אבל היא עתידה להפסיד במערכה על עתידה.
הכותבת היא אמו של סמל רון שרמן ז"ל שנחטף חי מבסיסו ונהרג בפעולת צה"ל בעזה
