משפחותיהם של אומר ונקרט, טל שהם, עומר שם טוב ואלי-ה כהן, נשאו היום (ראשון) דברים בבית החולים בילינסון, וזאת לאחר שובם של יקיריהם משבי חמאס. 

שלי שם טוב, אמו של עומר, אמרה: "במשך 505 ימים  בכל בוקר ישבתי בחדר של עומר והתפללתי לבורא עולם שישמור ויגן על עומר שלנו מכל פגע ומכל רע וישיב אותו אלינו חי בריא ושלם ואני עומדת כאן עכשו ומודה לך בורא עולם שלא השבת את תפילותי ריקם ועומר ילד השמש שלנו שב הביתה".

אני רוצה להזכיר ולתת כבוד לאורי דנינו ז״ל שבשביעי באוקטובר שב לתוך התופת להציל את מיה איתי ועומר אורי שהכיר אותם רק כמה שעות לפני לא חשב על עצמו או על משפחתו שחינכה אותו על ערבות הדדית ועל כך שלא משאירים אף אחד מאחור. אורי שרד בשבי בתנאים תת אנושיים 11 חודשים ונרצח ע״י מפלצות החמאס אורי הוא הגיבור והמלאך השומר של מיה איתי ועומר יהיה זכרו ברוך.

שלי הוסיפה: "במשך 450 ימים עומר היה מוחזק במנהרה לבד בתנאים קשים שכללו חלק מהזמן הרעבה והתעללות פסיכולוגית. עומר שיתף שכל מה שחלם לעשות שישוב הביתה הוא לשים את הראש על ברכיי ושאלטף לו את השיער ולצאת לרכב עם מלכי על האופנוע ולהרגיש את רוח החופש.  עומר שיתף אותנו שכשעבר את הגבול והגיע לידי החיילים שלנו הוא נשם לרווחה הפנים הראשונות שפגש היו של פסיכולוגית שהציגה את שמה והדבר הראשון הוא ביקש את רשותה לתת לה חיבוק כי הוא היה צמא למגע אנושי חום ואהבה".

"אתמול ברגעי השמחה של המשפחות שלנו, ברגעים בהם  כולנו ישבנו על קצה הספה וצפינו בהתרגשות בטקס המזוויע של החמאס, ברכב באזור המתחם ישבו מבועתים גיא ואביתר שנאלצו כמו עומר שלי לקחת חלק בהצגה גרוטסקית ומכוערת. כאימא, כאישה כבת אדם אני מבקשת מהצלב האדום, מהקהילה העולמית לבצע את המינימום ולשמור על ילדינו, על אזרחינו. זה המינימום המתחייב", אמרה שלי.

"שמענו על הרבה ניסים ועל השגחה עליונה שאליה וחבריו חוו שם"

סיגי, אמו של אלי-ה כהן, אמרה: וואו מאיפה מתחילים? איך דרך לתאר את תחושת ההתרגשות והשמחה לראות אתכם פה בישראל. 505 יום שעשינו כל מה שיכולנו בשביל להחזיר את אליה הביתה ,מאבק יום יומי מול מקבלי ההחלטות, ובעיקר בהסברה להעלת המודעות בעם ישראל על השבויים והשבויות שנמצאים בשבי. ביקשתי מעם ישראל להיות ביחד, להיות בערבות הדדית ואחד בשביל השני כמו אחים ואחיות. והכי ביקשתי להרבות בתפילות ומעשים טובים".

"בצד של אליה שמענו שהיה כל יום אומר את הפרשיות של הנחת התפילין שידע בעל פה, ועושה קידוש על כוס מים,התחזק וחיזק אחרים. שמענו על הרבה ניסים ועל השגחה עליונה שאליה וחבריו חוו שם. את כל התחושות האלו מגיע לכל 63 משפחות החטופים שעדין שם לחוות. אלון אהל, וכל מי ששומע אותי ממעמקי האדמה, אני   רוצה להגיד לכם, אתם לא לבד ואנחנו פה נילחם למענכם עד שתחזרו הביתה", אמרה.

אני רוצה להודות קודם כל לבורא עולם שהחזיר לי את אליה הביתה.תודה אבא ותודה שניה היא לכל כך הרבה אנשים מכל קשת האוכלוסיה ,אז כדי שלא אפספס אף אחד אני אומר עם ישראל היקר על כל גווניו תודה שהיתם איתנו בכל התקופה הזו,הגעתם מרחוק ומקרוב,תמכתם,עודדתם וחיזקתם .בלעדיכם לא היינו מצליחים".

"המאבק הזה לא נגמר עד שהאחרון יחזור הביתה"

זיו עבוד, זוגתו של אלי-ה אמרה: ב-7 באוקטובר לקחו ממני הכל. אבל דבר אחד הם לא לקחו ולא יקחו לעולם את הרוח שלי לא הצליחו לקחת. 505 ימים נאבקתי – בכאב, בפחד, בחוסר הוודאות.  505 ימים שלא הפסקתי להילחם, לזעוק, לדרוש. יצאתי למסע בלתי אפשרי, מסע של אהבה, של תקווה, של נחישות. והיום אני יכולה לעמוד כאן ולהגיד: עשיתי את זה! ניצחתי את המשימה האישית שלי – אליה בבית".

זיו המשיכה: "אני מבקשת להדגיש מבחינתנו אין ניצחון שלם כשאחים שלנו עדיין שם. אלון אהל – אנחנו לא נשאיר אותך מאחור. זה לא רק מאבק אישי, זה מאבק של כולנו. זאת ההבטחה שלי לאליה, זאת ההבטחה שלי לך ולמשפחה שלך, וזאת ההבטחה שלי לכל החטופים שנותרו שם. אני יודעת מה זה להיות במקום של חוסר ודאות, של המתנה אינסופית, של פחד מהגרוע מכל. אני יודעת גם מה זה לקום ולהילחם למרות הכל. המאבק הזה לא נגמר עד שהאחרון יחזור הביתה. תודה. תודה לחיילים והלוחמים שלנו, שמסרו את נפשם כדי להשיב את השבויים הביתה. תודה לחללים הגיבורים, שחרפו את נפשם למען העם הזה, למען המדינה הזאת. ותודה לטראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו שהחזרתם את אליה הביתה- עכשיו צריך להשלים את המשימה ולהביא את כולם.

עוד מדברי זיו: "אליה אתה הגיבור שלי. אתה לוחם, אתה שורד אמיתי, החזקת מעמד, שרדת את הבלתי אפשרי. לא הפסקתי להאמין בך לרגע, ועכשיו כשאתה כאן – אני גאה בך יותר משאפשר לתאר. אני יודעת שהדרך להחלמה עוד ארוכה, אבל אתה כבר ניצחת, פשוט בזה שאתה כאן. אני מבקשת מהתקשורת ומהציבור – תנו לנו את המרחב הדרוש. כבדו את הפרטיות שלנו, המאבק הציבורי ממשיך, אבל עכשיו זה הזמן של אליה למצוא רגע של שקט, של ריפוי, של אהבה".

"תודה שלא הותרתם אותנו לבד במערכה"

מור קורנגולד, אחיו של טל שהם: טל שלנו בבית סוף סוף. אחרי חודשים ארוכים של ציפייה, מתח, חרדה, אמונה ותקווה אנחנו סוף סוף מתאחדים. החיבוק שחלמנו עליו, שציפינו לו, הגיע".

"נכון, זו רק ראשיתה של דרך ארוכה, דרך של שיקום מורכב שעל כולנו לעבור. אבל על ההתחלה הזו חלמנו, על האפשרות לצעוד יחד בדרך הארוכה לעבר הריפוי. קשה למצוא את המילים הנכונות לתאר את התחושות הרבות שמציפות אותנו במעמד הזה – מעל כולן מהדהדת המילה "תודה". יש שכר לפעולתנו: טל שלנו חזר – אך ברור לנו שלא פעלנו לבד. טל פה בזכות רבים וטובים שפעלו לאורך כל התקופה הזו, בכל המישורים, ואנחנו לא יכולים לדמיין איפה היינו היום בלעדיהם".

"לחיילים שלנו – שיצאו למלחמת הקיום הזו מבלי לשאול שאלות, שהתייצבו. לחיילים שלנו שמסרו את נפשם כדי להגן על כולנו ולהשיב את החטופים לביתם. שפעלו באומץ לב, עבור מטרה עליונה משותפת. למשפחות השכולות, שכואבות את אובדן היקר מכל. אנחנו איתכן. כואבים, מוקירים לאין שיעור. לעם שלנו – על כל גווניו ורבדיו שתמך, נאבק, התפלל, והחזיק יחד איתנו את הציפייה הגעגוע החשש והתקווה – תודה. תודה שלא הותרתם אותנו לבד במערכה. תודה שהפכתם את הסיפור שלנו לסיפור שלכם. תודה שאתם שותפים, שלא שוכחים אף אחד מאחינו ואחיותינו שנשבו. אנחנו עם מורכב, מכיל שונויות אבל תמיד באותה הסירה, תמיד חזק. הערבות ההדדית, הכלת האחר, והתפילה המשותפת הן שיחזיקו אותנו בתקופות הסוערות שהיו ועוד נכונו לנו".

הוריו של עומר ונקרט: "עומר עבר תנאי שבי קשים מאוד ואיבד לאורך כל תקופת השבי כ-30 ק"ג. עומר לא קיבלת טיפול, הוא זוכה עכשיו לטיפול רפואי ומסור על ידי צוות בית החולים. עומר הביס את השבי והוא חזר חזק מהרוח, כעת הוא מתחייב להצטרף למאבק ולשחרר את כל החטופים שהשאיר מאחור".